הנתבע היה עובד במשכורת והסכום נטו הנקוב בתלושי השכר שולם לו. במשאית שבה נהג הנתבע הותקנה מערכת מיגון בפני גניבות שכללה מערכת GPS, שאיפשרה לעקוב אחר מיקום המשאית.
שנית, חזוק לכך ניתן למצוא גם בהודעת הנתבע במישטרה (שורות 10-13), שם נישאל מדוע חיבר את המשבש, והשיב "שלא יבדוק איפה אני" וכן הוסיף "פשוט מכניסים במצית וזהו". אילו נכונה היתה גרסת הנתבע כי לא השתמש במשבש, ניתן היה לצפות כי יאמר זאת בעת ההודעה שמסר במישטרה שם נחקר כחשוד בשימוש במשאית ללא רשות התובעת ושיבוש מערכת האיתוראן שבה.
...
אני דוחה את טענת הנתבע כי במקום העבודה קיים היה נוהג שאיפשר לנהגים להשתמש במשאיות התובעת לצרכיהם הפרטיים, וכי שימוש זה היה חלק בלתי נפרד משכרם של הנהגים (סעיפים 4-9 לתצהיר הנתבע).
משכך, אני דוחה את טענת הנתבע בדבר קיומו של נוהג במקום העבודה.
לאור כל האמור לעיל, באתי לכדי מסקנה כי יש לשלול מהנתבע 30% מפיצויי הפיטורים להם הוא זכאי.
על אף שויטלי והנתבע השתמשו, כל אחד, במשאית של מעסיקתם ללא רשות ביום 8.4.17 לצורך ביצוע הובלה פרטית, אני קובע כי אין להחיל על עניינו של הנתבע את שנקבע בעניינו של ויטלי.
אין מדובר במקרה בו קיימת הפרדה בין מטיל הסנקציה לבין הנפגע (השוו: ההבדל בין קנס לבין פיצוי בהליך פלילי, סעיפים 71 ו- 77 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977) משכך, בבואי לקבוע את זכאות התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני, הבאתי בחשבון את הכספים האמורים שנשללו מהנתבע ובאתי לכדי מסקנה כי אין לפסוק לתובעת פיצוי כספי נוסף.