] ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק), על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש' מלמד) מיום 24.1.2024 במ"ת 67241-02-23 בה דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר והורה על המשך מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
אשר לעילות המעצר, נקבע כי מסוכנות העורר גבוהה, על רקע פעולתו בדפוס שיטתי, שנמשך מספר שנים, בו הרשים את המתלוננות שהיו צעירות ממנו בשנים רבות, סימם אותן ואנס אותן.
העורר סבור כי היה על בית המשפט ליתן משקל משמעותי יותר בהחלטתו לשילובו במסגרת מעצרו בקבוצה טיפולית, ולכך ששינה את מקום חלופת המעצר המוצעת מרמת גן להרצליה, רחוק מהמקום שבו בוצעו העבירות המיוחסות לו. גם אין בסיס לקביעה שיש חשש לכך שהוא ישבש את הליכי המשפט, משהוא לא הואשם בשיבוש הליכי חקירה ומשקביעת בית המשפט בנושא בוססה על הודעות המתלוננות שהוגשו על ידי התביעה, כאמור.
...
וכפי שנאמר בהקשר זה בבש"פ 3707/19 מדינת ישראל נ' פוגל (11.6.2019):
"כידוע, ככל שההליך העיקרי מתארך, נקודת האיזון שבין האינטרס של ביטחון הציבור ומיצוי ההליכים עם הנאשם לבין זכות הנאשם לחירות וחזקת החפות עשויה להשתנות. [...] חלוף הזמן הוא פקטור חשוב, שמשקלו הולך ועולה ככל שתקופת המעצר מתארכת, ברם, אין משמעות הדבר כי חלוף הזמן כשלעצמו, יביא בהכרח בנקודת זמן מסוימת למסקנה כי יש להורות על שחרורו של הנאשם. לעיתים חומרת העבירה ונסיבותיה או החשש להימלטות ולשיבוש הליכי משפט הם בעוצמה כזו שאין גם בחלוף הזמן כדי להטות את נקודת האיזון. עמדה על כך השופטת ברון בבש"פ 1087/18 הנ"ל, המתייחס למשיבים שבפנינו: 'ואולם כבר נפסק לא אחת כי התמשכות ההליכים כשלעצמה אינה יכולה לאיין את משקל האינטרסים הציבוריים. על בית המשפט לבחון אפוא בכל נקודת זמן רלבנטית את מכלול השיקולים הנוספים, ולאזנם בהתאם [...]. אימוץ עמדת המשיבים כמות שהיא וללא עריכת האיזונים המתאימים עלולה להביא למצב שבו דווקא כאשר עסקינן בכתב אישום בפרשות מורכבות וסבוכות מעין אלו, שבהן חומרת העבירות ומסוכנות הנאשמים היא רבה על פניה – ישוחררו הנאשמים לחלופת מעצר כבר בשלבים מוקדמים, בשל צפי המעצר ומשכם של ההליכים'" (שם, פסקה 6; ההדגשות במקור).
הערר נדחה.
