בישיבת המענה מיום 19.3.17 הבהיר הסניגור המלומד, עו"ד רוזה, כי הנאשם אינו כופר בעובדות המפורטות בכתב האישום, למעט בטענה כי הצוו שהוציא האלוף הינו בגדר "הוראה חוקית". לטענתו, האלוף מכוח סמכותו כמפקד כוחות צה"ל באיו"ש, אינו יכול לכפות על אדם, שעובר למתן הצוו לא נמצא ולא התגורר באיו"ש, להכנס לתוך איו"ש ולשהות שם ביישוב מסוים, ועל אחת כמה וכמה שאין הוא יכול לכפות עליו לשהות במעצר בית בבית הוריו.
שאלה פרשנית דומה התעוררה בפסיקת בתי המשפט בנוגע לסמכות המפקד הצבאי להורות על מעצרו המינהלי של אדם, כאשר נוסח ההוראה המסמיכה דומה לענייננו ועל פיו הסמכות קמה כאשר טעמי הבטחון מחייבים כי "אדם פלוני יוחזק במעצר...". סוגיה זו נדונה אף היא על ידי בג"צ בעיניין שעאר, שם נאמרו הדברים הבאים:
"סמכות המעצר, מטעמי בטחון האיזור ובטחון הציבור, חלה (בלשון הצוו הכללי) על "אדם פלוני", שמשמעו הפשוט הוא כל אדם.
...
בין כך בין אחרת, טענה זו נדחית.
אילו הייתי מגיע לכלל מסקנה כי טענתו המשפטית הבסיסית של הנאשם לפיה עצם הימצאותו מחוץ לאזור יהודה ושומרון, בעת חתימת והמצאת הצו, שוללת את תוקף הצו כלפיו, יתכן כי הייתי מוצא כי מדובר בטענה שניתן להעלותה בתקיפה עקיפה בגין חוסר סמכות, אך משמצאתי כי ראוי לדחות טענה זו, ברי כי את יתר הטענות היה על הנאשם להעלות במסגרת תקיפה ישירה, ואין לאפשר לו לנסות ולבססן במסגרת התקיפה העקיפה בהליך הנוכחי.
לאור כל האמור לעיל, על יסוד העובדות בהן הודה, ולנוכח הניתוח המשפטי שהובא לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה אחת של הפרת הוראה חוקית – עבירה על סעיף 287 (א) לחוק העונשין, בגין אי ציות לצו האלוף לאורך כל התקופה שבין המצאת הצו לידיו ביום 8.9.16 לבין מעצרו בבוקרו של יום 18.9.16.
