מעצר שלישי לנאשם באונס בת המשפחה תמורת שחרור חברה

כמו כן, מיוחסות לנאשם 1, במסגרת האישום השני, מספר עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, וכן, במסגרת האישום השלישי, עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

תסקיר מעצר מיום 24.10.2012 והחלטת בית משפט קמא בתסקיר מיום 24.10.2012, פורטו נסיבותיו האישיות ומצבו המשפחתי והכלכלי של העורר.

בסיכום התסקיר, נאמר על-ידי שירות המבחן כי "במידה שבית המשפט ימצא לנכון לשחררו, נמליץ על מעצר בבית חבריו... בעיר בת ים, בפיקוחם לסירוגין של שלושת המפקחים". תסקיר משלים זה הוצג בפני בית משפט קמא, אשר החליט, ביום 6.11.2012, שלא לשנות מהחלטתו הקודמת, לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

לטענת העורר, המכון פתח את שעריו, זמן ניכר לפני שהוא החל בעבודתו במקום, ותפקידו היה "לדאוג כי עבריינים לא ישתלטו על המכון", וזאת תמורת תשלום שכר, ואין לראותו כמי שחי על ריווחי העובדות במקום.

ואולם, מצוותו של המחוקק, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (לסמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), היא כי על בית המשפט לבחון את האפשרות "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה". כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, בחינת האפשרות לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר, הנה דו שלבית.

...

בהחלטה הובהר כי גדר המחלוקת העיקרי בין הצדדים, נוגע לשאלת מעמדו של העותר במכון, ובעיקר לשאלה האם יש לראותו כשותפו של הנאשם 1, וכמבצע בצוותא של העבירות הנוגעות לניהול המקום? לאחר בחינת חומר הראיות, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי, אין לראות את העורר כגורם פסיבי בעסק, שכן הוא נהג לחלק הוראות לעובדות; הוא נטל חלק פעיל בניהול הכספי; הוא מעורה בתנאי העסקת העובדות; והוא השתתף ברווחי המכון.

ואולם, כאשר הנאשם כופר בעבירות המופנות כלפיו, כולן או בחלקן, אין זה ראוי להסיק מסקנה לחובתו בטענה כי הוא אינו מפנים את חומרת מעשיו, אינו מקבל אחריות, או כפי שנאמר בתסקיר המשלים, כי העורר "מבין באופן חלקי ומינורי את הבעייתיות בהתנהגותו". כפי שהובהר בפסיקתו של בית משפט זה, אין לצפות מנאשם הכופר באשמתו, כי ישנה את עמדתו בפגישה עם שירות המבחן, יזנח את טענות ההגנה העומדות לו, ויודה באשמה המיוחסת לו. אם תתקבל הגישה הדורשת קבלת אחריות כבר בשלב המעצר, כי אז יהא בכך כדי לפגוע בחזקת החפות של הנאשם, תוך הסקת מסקנות לחובתו מעצם כפירתו באשמה, עוד טרם שזו הוכחה בהליך משפטי, שהתקיים לגופו של עניין (בש"פ 6925/11 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2011); בש"פ 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2011); בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.2.2011)).

ואולם, לאחר שחזרתי ובחנתי את הדברים, הגעתי למסקנה כי יש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג, הן את החשש מהמשך מסוכנותו של העורר והן את החשש כי הוא יפעל לשיבוש מהלכי המשפט.

סוף דבר, הערר מתקבל והנני מורה כי העורר ישוחרר לחלופת המעצר המוצעת בעיר בת ים, תחת פיקוחם של המפקחים המוצעים, כעולה מהתסקיר המשלים, מיום 4.11.2012.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8617/03 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערערת: לורי סו גולדמן נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה קשור: תומס לי ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 4235/03 מיום 24.8.03, שניתנה על-ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.07) בשם המערערת: עו"ד גבי לסקי בשם המשיב: עו"ד נילי גסר; עו"ד גלעד סממה בשם הקשור: עו"ד מיכאל קירש ][]פסק-דין

לאחר משא-ומתן בין לי ועורכי דינו ובין המערערת, אשר ארך כששה חודשים, בינואר 1995 נחתם הסכם, לפיו המערערת תחדל מלהטריד את לי בתמורה לסכום של 200,000 דולר ו- 15,000 דולר נוספים עבור טפול פסיכיאטרי.

בספטמבר 1996, בעודה תחת מבחן, בשיחות שקיימה עם קציני מבחן איימה המערערת להרוג את לי. בשל כך, בפברואר 1997, הוגש נגדה כתב אישום (להלן: כתב האישום השני), היא הודתה והורשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית ונדונה לשלושה חודשי מאסר במיתקן טפול קהילתי ולשלוש שנות מבחן לאחר שיחרורה.

לבקשת ההסגרה צורפו כתב האישום הרביעי, צו מעצר, תצהירים ונספחים להם התומכים בה. היועץ המשפטי לממשלה הגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזתה של המערערת בת-הסגרה לארצות הברית.

לתביעה האמריקאית ברור היה, כי מעשי המערערת נובעים בעקרם מכפייתיות, שמקורה במצבה הנפשי המיוחד וכי מטרת ה"מילחמה" שניהלה היא הכרה בכך, מבחינתה, שלי אנס אותה ופגע בכבודה ולא ניסיון סחיטה כלשהוא.

2א (א) מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינה אחרת אם נתמלאו כל אלה: (1) בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים; (2) האדם נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה (להלן - המבוקש).

באי-כוח המשיב צרפו את כל התשתית הראייתית, אשר הועברה על-ידי ארצות הברית, הכוללת: תצהיר של לי; תצהיר של בא-כוחו של לי, עו"ד קלי (להלן: קלי); תצהירים של 5 פקידות קבלה במשרדיו של לי; תצהירי בריאן ואליסון טננבאום, גיסו וגיסתו של לי (אחיו ואחותה של רעייתו); תצהיר של עו"ד וסטרה, המייצג חברה בבעלותו של לי; תצהיר מרי וסקלביץ', מנהלת משק הבית של לי; תצהיר אדוארד הרבסט, שכנו של לי; תצהיר ננסי צ'יארגאטו, עובדת בשדה התעופה וכן צורפו הודעות דואר אלקטרוני רבות ששלחה המערערת לאותם גורמים.

" ובהמשך (בעמ' 469): "המבחן שאומץ בפסיקת בית-משפט זה הוא מבחן משולב - אובייקטיבי וסובייקטיבי, ובלשונו של חברי השופט מ' חשין, מעשה השתקעות וכוונת השתקעות. במסגרת המבחן האובייקטיבי נבחנות זיקות התושבות של הטוען לתושבות במדינה, הכוללות את מקום מגוריו של הנידון, מקום מגורי המשפחה, המקום שבו מופקת הכנסתו, מנהגיו ואורחותיו, מקום עיקר נכסיו, שפתו, קשריו החברתיים וכיוצא באלו. במקביל, נבחנת כוונתו של הטוען לתושבות - האם כוונתו לקשור את גורלו עם מדינת ישראל, להוסיף ולגור בה דרך קבע ולהופכה למרכז חייו." במקרה שלפנינו, המערערת לא העבירה את מרכז חייה לישראל, כנדרש בפרשנות שנעשתה לחוק ההסגרה.

...

אף מטעמים אלה, סבור אני, כי מבחינה זו, המקום המתאים ביותר לקיום המשפט הוא בארצות הברית ולא בישראל.

זיקה ממשית מתבטאת במכלול הקשרים (הסובייקטיביים והאובייקטיביים) עם מדינת ישראל, אשר מתוכם צומחת המסקנה כי מדינת ישראל - ולא המדינה המבקשת את הסגרתו - היא מרכז חייו של האדם.

סוף דבר לסיכום, מסקנתי היא, כי בדין הכריז בית-המשפט המחוזי על המערערת כבת-הסגרה לארצות הברית.

בקשר "לארוע השלישי" נקבע בהכרעת הדין כי הוכח כנדרש שביום 22.11.2016 בשעה 19:00 לערך היתקשר הנאשם לאחותה של המתלוננת מיכל, ואיים עליה שתגיד למתלוננת לבטל את התלונה, ואם לא תעשה כן, ילך למחרת בבוקר למס הכנסה להלשין עליה.

בקשר "לארוע החמשי" נקבע בהכרעת הדין כי הוכח כנדרש שלאחר ששוחרר הנאשם ממעצר בו היה נתון בחשד לבצוע העבירות המפורטות לעיל, חרף הוראה חוקית מאת בית המשפט אשר אסרה עליו ליצור קשר עם המתלוננת, ביום 29.11.2016 בשעה 15:49 היתקשר הנאשם למתלוננת ואיים עליה בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שאמר לה: "את לא מתביישת על מה שאני עברתי... היומיים האלה שאני עברתי, את תשלמי על זה ביוקר", בכוונה להפחידה או להקניטה.

ראו לדוגמא דברי כב' השופטת פרוקצ'ה בע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל  (11.10.2007): "מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הנה כי בתוך מישפחה ישררו יחסי אהבה, האמוניה וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השמוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בנגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג; באלימות במשפחה, נגישותם של קורבנות העבירה למערכת המשטרתית או למערכות הסיוע האחרות היא עניין מורכב וקשה, הטעון רגשות חזקים, פחדים ואימה. הבושה, והרצון לשמור על שלמות המשפחה הופך לא אחת את התלונה על אלימות במשפחה למהלך קשה וטעון. לא אחת, קיימת תלות כלכלית ורגשית של בן הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו גם היא מקשה על חשיפת הפגיעה. גורמים אלה ואחרים בשילובם, משווים מימד מחמיר לעבירות אלימות במשפחה. נפוצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קורבנות האלימות שהם על פי רוב חסרי ישע, תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה". מבחינת נסיבות ביצוע העבירות במקרה דנן עולה כי מעשי האלימות של הנאשם כלפיי המתלוננת, רעייתו באותה העת, בפרט אלה הנוגעים לתקיפתה אינם ברף הגבוה, כשהמדובר באחיזה בידה בשתי הזדמנויות.

יחד עם זאת, אין להיתעלם מכך שלצד אותה אחיזה חזקה שאף הביאה לכך שהכוס שאחזה בידה נפלה כמתואר בארוע שכונה בהכרעת הדין "הארוע השני", איים הנאשם על המתלוננת כי אם תתלונן במישטרה "תשלם ביוקר", היא ובני משפחתה, וכשאחז בידה שלא כדין כמתואר "בארוע הששי" אף הפר הנאשם הוראה חוקית האוסרת עליו ליצור עימה קשר על פי החלטת בית המשפט בהליך המעצר.

בעקבות ויכוח שהתגלע בין המערער והמתלוננת היתקשר המערער לפלפון של המתלוננת מספר פעמים ואמר לה שהוא יגיע ויכה אותה, שהיא תשלם על זה ביוקר והוסיף "אני אזיין אותך, אני מדבר על אונס שיהיה לך ברור". בנוסך במהלך ויכוח נוסף בין השניים, בזמן שהמתלוננת הייתה בחודש השמיני להריונה, גידף המערער את המתלוננת וסטר לה בפנים.

בנוסף, שקלתי את היתרשמות שירות המבחן לפיה הנאשם ניהל לאורך חייו אורח חיים תקין, הוא בעל יכולת לתיפקוד תקין בחברה, שמר על יציבות במסגרות הלימודיות והתעסוקתיות ומביע שאיפות לניהול אורח חיים תקין.

קנס בסך ₪500 או 10 מאסר תמורתו, בראי הקושי הכלכלי לו טען הנאשם.

...

תמצית הכרעת הדין לאחר שמיעת ראיות, הורשע הנאשם בביצוע 3 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), 2 עבירות של תקיפת בת זוג לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין (אני מורה על תיקון טעות סופר בהכרעת הדין שם נכתב בשגגה סעיף 282(ב) לחוק העונשין בהסכמת הצדדים), ו-2 עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

בראי כלל המפורט לעיל מסקנתי היא כי ראוי למקם את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של מתחם הענישה שנקבע אך לא בתחתיתו, ולגזור עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות לצד ענישה נלווית ואני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות-דעת הממונה על עבודות השירות בדואר כפר יונה בשדרות יחזקאל 4, כפר יונה.

עוד הפנה ב"כ הנאשם להחלטת בית המשפט העליון שלא לשחרר את הנאשם לקהילה טיפולית, וטען כי נקבע כי בית המשפט הדן בתיק העקרי יעשה כן. נטען כי הנאשם לא ביצע עבירות נוספות ולא הפר את תנאי השיחרור, אישתו בהריון, ומשפחתו מטופלת ע"י הרווחה ומצויה בקשיים כלכליים.

נקבע כי במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט ניתן לעשות שימוש במבחנים אשר נקבעו בעיניין סוויסה (בש"פ 1981/11), מבחנים שעסקו בשאלה האם הנאשם החל בהליך גמילה בטרם מעצרו, סכויי הצלחת הטיפול, גיל הנאשם, הזדמנויות הגמילה שניתנו לו בעבר, סוג העבירות, עברו הפלילי של הנאשם ועוד.

בעברו הרשעה ישנה אחת בלבד, ונסיבות חייו קשות וכללו אינוס על ידי אביו והיתעללות מינית במעצר.

עם זאת, במקרה זה ונוכח המפורט לעיל סבורתני כי יש להעדיף את אינטרס החברה, ואת האנטרס של אלו הנפגעים שוב ושוב מהעברות אותן בוחר הנאשם לבצע.

מופעלים מאסר מותנה בן 6 חודשים בת.פ (שלום פ"ת) 27467-10-12, ומאסר מותנה בן 8 חודשים בת.פ (שלום פ"ת) 16174-02-12.

קנס בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו ישולם עד לתאריך 1.10.15.

...

בע"פ (מחוזי מרכז) 30105-07-12, סרגיי אפנסייב נ' מדינת ישראל, נדחה ערעורו של נאשם אשר הורשע על פי הודאתו בהתפרצות למקום מגורים, היזק בזדון, הפרעה לשוטר והפרת הוראה חוקית.

מתוך התחשבות בנאשם ובנסיבותיו האישיות, אני קובעת כי המאסרים המותנים יופעלו בחופף זה לזה, אך במצטבר לעונש המאסר שיוטל על הנאשם בתיק זה. לאחר ששקלתי את כל השיקולים נמצא כי יש להטיל על הנאשם ענישה הקרובה לרף העליון של המתחם, כדי להרחיקו מרכוש הציבור ולהרתיעו מביצוע עבירות נוספות.

נוכח המפורט לעיל אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 10.9.14 ועד 22.10.14.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6092/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 18.7.10 בתפ"ח 15043-06-09 שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ופרופ' ע' גרוסקופף תאריך הישיבה: כ"ב בת]מוז התשע"ב (12.7.2012) בשם המערער: עו"ד ניל סיימון בשם המשיבה: עו"ד ד"ר אוהד גורדון בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס ][]פסק-דין

סעיף האישום הרביעי מתייחס למעשים שבוצעו במתלוננת 2 במהלך השנים 1991-1990, ובמסגרתו הואשם המערער בעבירות של תקיפה מינית באדם שטרם מלאו לו שש עשרה (בתקופה שקדמה לאוגוסט 1990), לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין כנוסחו בתיקון 22; ניסיון אונס לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, כנוסחו בתיקון 22, בצרוף סעיף 32(4) לחוק העונשין, כנוסחו בשנת 1977; אינוס בן מישפחה שטרם מלאו לו ארבע עשרה (ביחס לתקופה שלאחר אוגוסט 1990 ועד לשנת 1991), לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(א)(3), כנוסחו בתיקון 30.

ביום 18.7.2010, הטיל בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 16 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שיחרורו; פיצוי בסך 30,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות 1 ו-2, ופצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננת 3.

במקרים כגון אלה, יש לשיקולי הרתעה משקל משמעותי ביותר לעניין העונש, והמקרה שלפנינו הוא מאותם מקרים שיש בהם הצדקה לגזור עונש חמור בעל אפקט חינוכי והרתעתי, שהרי "חברה המקפידה על שלום חבריה, בטחונם וכבודם האנושי נידרשת לשקוד על מניעת ביצועם של מעשים שיש בהם פגיעה כה קשה בערך האדם כאדם, תחילה דרך חינוך בניה ובנותיה וקביעת האיסורים ההולמים, ובמקרים שבהם החינוך ניכשל והאיסור לא כובד, אזי דרך מערכת אכיפת החוק והענשת החוטאים" (ע"פ 3163/11 פילאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.4.2012)).

עם זאת, ולאחר שאמרנו דברים שאמרנו, אני סבור כי בבואנו למוד לעבריין את עונשו גם בעבירות כגון דא, יש ליתן משקל לגילו של הנאשם בעת ביצוע העבירה, לחלוף הזמן, לתמורות בחייו של הנאשם (כגון אם הקים במהלך השנים שחלפו מישפחה), היתנהגותו במהלך השנים, היתנהלותו לאחר חשיפת העבירה (כגון הודאה ש"חסכה" העדת קרבן העבירה), חרטה כנה מצדו, ומסוכנותו על פי הערכת מסוכנות.

...

אשר על כן, לו תישמע דעתי דין הערעור להידחות.

עם זאת, ולאחר שאמרנו דברים שאמרנו, אני סבור כי בבואנו למוד לעבריין את עונשו גם בעבירות כגון דא, יש ליתן משקל לגילו של הנאשם בעת ביצוע העבירה, לחלוף הזמן, לתמורות בחייו של הנאשם (כגון אם הקים במהלך השנים שחלפו משפחה), התנהגותו במהלך השנים, התנהלותו לאחר חשיפת העבירה (כגון הודאה ש"חסכה" העדת קרבן העבירה), חרטה כנה מצידו, ומסוכנותו על פי הערכת מסוכנות.

סוף דבר, דין הערעור להידחות.