מעצר על אחזקת נשק על סמך סרטון מצלמת אבטחה

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה נ' אהד), במ"ת 40233-09-15, מיום 14.10.2015, בגדרה הוחלט להורות על מעצרו של העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

המשיבה טענה, כי ברשותה ראיות לכאוריות להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום, ובין היתר: דוחות פעולה של שוטרים; סרטונים ממצלמות האבטחה העירוניות, המתעדות את העורר מגיע למקום; חוות דעת של כיבוי אש על אודות אופן ההצתה; והודעות שמסר העורר.

עוד נטען, כי לחובתו של העורר עבר פלילי מכביד, הכולל 9 הרשעות קודמות בעבירות נשק, אלימות, רכוש, סמים, שוד, החזקת סכין ועוד.

אשר לעמדת המשיבה, לפיה לא ניתן לסמוך על העורר, מאחר שהפר בעבר את תנאי מעצרו בתיק אחר, טען העורר כי מדובר ב"הפרות מינוריות".

לכך יש להוסיף, את עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל הרשעות למכביר, ובין היתר, בעבירות של תקיפת שוטר; שוד מזויין; סחר בסמים מסוכנים; ניסיון גניבה; איומים; תקיפת בן זוג; הפרת הוראה חוקית; אחזקת מכשירי פריצה; חבלה במזיד ברכב; וכיוצא באלה.

...

אשר לטענת העורר, לפיה אין מתקיימות בעניינו ראיות לכאורה "במישור המשפטי", סבורני כי אין כל צורך להידרש לה. גם אם אניח, לטובת העורר שלפנינו, כי התשתית הראייתית העומדת לרשות המשיבה אינה מבססת, מבחינה משפטית, את עבירת ההצתה (ואינני קובע כי כך הוא הדבר), אין בכך כדי להצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

זאת שכן, כידוע, קיימת "זיקה בין עוצמת הראיות לבין עוצמת עילת המעצר, כך שגם כאשר מדובר בראיות לכאורה שעוצמתן אינה גבוהה, אך עילת המעצר היא עוצמתית, ניתן להגיע למסקנה כי אין לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר" (בש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' אביתר (10.10.2013)).

במצב דברים זה, ומשעוצמתה של עילת המעצר בענייננו כה גבוהה, סבורני כי טענותיו של העורר בנוגע לעוצמתן של הראיות הלכאוריות בעניינו, אינן יכולות לסייע לו. אשר על כן, הערר נדחה בזאת.

תעוד מצלמות אבטחה (שני סרטונים), המתעדים את נסיעתו של המשיב ברכב ביושבו בכסא הנוסע ליד הנהג, עד לחסימת הרכב על ידי ניידת סמויה, יציאת המשיב מהרכב, מנוסתו והמרדף לכיוון בנייני מגורים – צלום נוסף בדמות תקריב של התעוד הנצפה בסירטון הראשון.

ההחלטה בדבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נעשית על סמך חומר הראיות הגולמי, כאשר חומר הראיות טרם עבר את "מסננת" החקירה הנגדית, בשלב זה יש לבחון האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם.

בהקשר זה אציין, כי אין בטענות הסניגור ממש בנוגע לסוג הנשק, שכן מי שציין כי מדובר בנשק מסוג "בראונינג" הנו החבלן המשטרתי שנתבקש לפרוק את הנשק ולהניח במעטפה, בעוד מי שקבע את סוג הנשק, הנו המומחה למעבדת הנשק במטא"ר. יתרה מכך, קיים תעוד בתמונות של הנשק שנתפס בזירה עובר להבאתו לרשם המוצגים בתחנת המישטרה, ובהמשך למעבדת הנשק במטא"ר. באשר לטענות הסניגור לדברי טוען המעצרים במסגרת הדיונים שהתקיימו בהארכות מעצר הימים.

תסקיר כאמור היתקבל, ממנו עולה כי המשיב בן 29, נשוי ואב לתינוקת בת חודש, עובר למעצרו התגורר עם רעייתו בנתיבות והיה נתון בתנאי מעצר בית ליליים (בין השעות 22:00-06:00) בגין אחזקת סכין.

ב"כ המבקשת מנגד, עתרה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ולדחות את הבקשה לקבלת תסקיר משלים.

...

על רקע המקובץ לעיל, חוזר על קביעתי מהדיון הקודם, כי המבקשת הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיב כנדרש על פי המבחנים בפסיקה, וללא כל כרסום משמעותי כטענת הסנגור.

לאחר שהקשבתי לטיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בתסקיר שרות המבחן, וכן שקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, לא שוכנעתי שיש מקום לשוב ולהפנות את המשיב לקבלת תסקיר משלים כבקשת הסנגור, כדי לבחון את הערבים נשוא החלופות שהוצעו, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, לחובת המשיב עומדת חזקת מסוכנות סטטוטורית בשים לב לאופי העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

מכל האמור לעיל, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

קיימת מחלוקת בפסיקה של בית המשפט העליון בשאלה אם לצורך קביעת ראיות לכאורה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ניתן להסתמך על הודעתו מישטרה של נאשם אחר באותו כתב אישום (ראו בש"פ 4460/14 אבו כף נ' מדינת ישראל (23.7.2014); בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל (28.6.2012); בש"פ 4568/12 שלבאיה נ' מדינת ישראל, פס' 8 (20.6.2012); וראו והשוו בין בש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון, פ"ד נח(4) 83, 91 (2004) ו-בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל, פס' 10-11 (10.4.2005)).

אחמד מסר למעשה כי דאוד ירה בעצמו, אולם מאחר וממילא קיימות ראיות לכאורה נגד דאוד – בדמות הודעתו של עלי בענין תיכנון מראש לבצע ירי, כניסתם של דאוד ואחמד למטה ותוצאות חיוביות של בדיקת מתכת ברזלית אצל דאוד – אינני נידרש להשעין את הראיות לכאורה נגד דאוד בענין החזקת נשק על עדותו של אחמד.

המשיבים טענו לשורה של מחדלי חקירה, לרבות העידר תוצאות מבדיקת בגדיו של דאוד; העידר בדיקת מצלמות אבטחה (במקום מוקד הרפואה הדחופה); אי בדיקת הגרסה בענין הרמת משקולות בבית דודו של דאוד; אי בדיקת מחקרי תיקשורת; קבלת ימי מעצר על בסיס טענה שיש לחקור שוב את המשיבים כאשר הם לא נחקרו שוב; אי-עימותו של אחמד בענין טענת דאוד לפיה אחמד אמר לו לא לומר כלום כי יש תיק פתוח נגדו; וסרטונים חסרים.

למרות שכל גרסאותיו של דאוד כוללות אחזקת נשק בידי אחמד, עדותו של דאוד רצופה בסתירות מהותיות הגלויות על פניהן (ראו ענין זאדה, פסק דינו של כבוד הנשיא ברק בע' 148).

...

סיכום ביניים בהעדר ראיות לכאורה בעניינם, לא מצאתי עילת מעצר נגד אחמד המשיב 1 או עלי המשיב 2, ואני מורה על שחרורם ללא תנאים.

אין בידי לקבל את טענת ב"כ המבקשת לפיה עצם העובדה שהאחות אם לילדה בת 2.5 שולל ממנה את האפשרות לפקח על נוכחותו של דאוד בבית.

סיכום הנני מורה על שחרורם של המשיב 1 אחמד אבו ג'בל והמשיב 2 עלי עדוי, ללא תנאים.

הנני מורה על שחרורו של המשיב 3 בתנאים כדלקמן, עד לתום ההליכים נגדו: החשוד ישוחרר למעצר בית מלא בביתם של מר ראד חג'אזי ת"ז 041710914 וגב' פאטמה חג'אזי ת"ז 201185014 (להלן: המשמורנים).

במעשיהם המתוארים לעיל, קשרו הנאשמים קשר לבצוע פשע; וכן בצוותא חדא, ייצרו, החזיקו ונשאו נשק; והניחו, בצוותא חדא, חומר נפץ שלא כדין בכוונה להרוס נכס ו/או להזיק לו. כמו כן, במעשיהם המתוארים לעיל, איימו הנאשמים, בצוותא חדא, בפגיעה שלא כדין בגופם וברכושם של המתלוננת ו/או של אחרים ו/או הטילו עליהם אימה, הכל כדי להניעם לעשות מעשה; וכן גרמו, בצוותא חדא, לכך שאדם יקבל כתב איום ברצח.

קביעה זאת מבוססת על דמיון רב בין מעיל הרכיבה של הרוכב הנראה בסרטונים לבין המעיל שנתפס בדירה ברח' מאירוביץ', דמיון רב בין הקסדה שנראית בסירטון וזו שנתפסה במזודה בדירת המסתור (תמונה בת/263א), דמיון רב בין רכב הטריוס של הנאשם 1 על סמך סימנים ייחודיים בשמשה הקדמית של הרכב ודמיון רב העולה מהאופנועים הדומים (ת/44, ת/297 ו-ת/16).

ואפנה לנקודה זו לע"פ 3834/20 אליהו קלפון נ' מדינת ישראל (29.07.21): "הלכה למעשה, העירעור דנן נסוב בעקרו על זיהויו של המערער כמבצע העבירה, ובתוך כך, על זיהויו בתור הדמות הנראית בסרטוני מצלמות האבטחה שבמחלוקת. לא אחת נפסק כי אף שנידרש מבית המשפט לנהוג זהירות יתרה בעשותו כן, רשאי הוא לסמוך על מראה עיניו ועל היתרשמותו ממראהו של נאשם לשם זיהויו, וזאת, בין היתר "מתוך השוואה לראיה חפצית כלשהיא כגון תמונה, סרט וידיאו או הקלטת קול". בתוך כך, נקבע כי "כל עוד לא מדובר בהתרשמות הדורשת מומחיות – אין בכך כל פסול" (ראו: ע"פ 4204/07 סויסה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (23.10.08); וראו גם: ע"פ6244/12 סבאענה נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (11.11.15); ע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 63 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (15.08.16); ע"פ 3162/17 זייצב נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (19.10.17); ע"פ 7007/15 שמיל נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (05.09.18))".

אודות הארוע הועדו המתלונן ואיש אחזקה בבניין המשרדים בנימין הרשקוביץ (אמרתו שהוגשה כחקירה ראשית ת/251).

על פי תימלול חקירתה במישטרה ת/273 בתקופה שלפני מעצרו על ידי המישטרה נאשם 1 הוא זה שנהג לרדת לדירת השכנה, להאכיל את חתולתה ולעסוק בעינייני דיג – כך על פי ידיעתה (עמ' 35, 38 לתימלול).

...

עם זאת ולאחר שבחנתי את הראיות, אני רואה להצטרף לחוות דעת השופט בן יוסף כי נמצאו ראיות נסיבתיות המבססות את הנטען כלפי הררי ועיקרן האינטראקציה בין הררי לבן דוד בתכוף לפעילות בן דוד באישום זה, קרי, הסיורים המקדימים והשיחות בקודים.

בזכות עבודתה המאומצת של המאשימה ומשטרת ישראל, שכללה האזנות, תצפיות, פיענוח צילומים ממצלמות האבטחה, פיענוח הקודים בשיחותיהם המוסוות של הנאשמים, שוכנעתי מעבר לספק סביר במעורבותו של נאשם מס' 2 בביצוע העבירה המיוחסת לו באישום מס' 4.

אירית קלמן ברום, שופטת סוף דבר אשר על כן, על דעת כל חברי ההרכב, פה אחד, הננו מרשיעים את נאשם 1 בכל פרטי האישום ובכל העבירות בהן הואשם (למעט העבירה על פי סעיף 307 לחוק העונשין שכאמור בוטלה) ואילו באשר לנאשם 2 הננו מרשיעים אותו בעובדות ובעבירות נשוא האישום הרביעי.

הטנדר הסתובב בחניון מספר דקות, נעצר ליד כלי הרכב של התובעים והחנה בניצב לרכב התובעת 2.

הנתבעת 2 מעניקה לבעלי הנכסים שירותי ניהול ואחזקה ברכוש המשותף מכוח הסכם בין הנתבעות לבין הנציגות (ההסכם ונספחיו צורפו להגנה).

ככל שהשמירה (המהוה למעשה ביטוח) הייתה אפשרית, היו הנתבעות מעסיקות שומרים מיומנים, נושאי נשק, המוצבים בעמדה פיזית בכניסה ו"מכסים" כל שטחי הרכוש המשותף, מתגברות את השומרים המסתובבים בבניין, וגובות דמי ניהול גבוהים משמעותית מאלה המשולמים.

בנוסף, העיד כי סמך על חברת הניהול שלא תכניס אדם שאינו מורשה לשטח החניון, וכי נודע לו על "סיפורי" הנתבעות רק בדיעבד.

בנוסף, העיד כי צפה בסירטון האבטחה, וראה רכב מורשה ניכנס לחניון באמצעות מערכת ה-LPR שפעלה טוב באותה עת, והטנדר נצמד אליו וניכנס לחניון באופן חופשי, בשל מיגבלה טכנית של המערכת, שכן, המחסום אינו ניסגר עת הרכב בקוו העינית.

יתרה מכך, גרסת מר שור שלפיה עובד הדלפק לא הבחין בדבר במהלך הארוע אינה סבירה, שהרי מדובר במראה חריג אשר תועד במצלמות האבטחה (ואמור היה להיות מוקרן, לפחות בחלקו, במסכי הבקרה שבדלפק הקבלה) של שלושה רעולי פנים, שפעלו בחניון במשך 30 דקות, הרימו קלנועית באויר, זו נחתה בעוצמה על רכב התובעת 2, ולאחר מכן העמיסו קלנועית לתוך טנדר.

בנסיבות אלה, הוכח על בסיס מאזן ההסתברויות, הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעות לבין היתרחשות הארוע והנזקים שנגרמו.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, בחינת ושקילת מכלול העדויות והראיות שהובאו לפניי ועיון בהוראות ההסכם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אני סבורה כי עובד הדלפק יכול וצריך היה להבחין באירוע במסכי הבקרה אשר בדלפק, הגם שאיננו נושא נשק.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.