ואולם, עיון בצרופות לבקשה שלפניי מעלה, כי בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בגדרי התיק המקורי, נטען כי "המבקש סובל ממחלת נפש מזה שנים רבות ... וכיום הוא עצור עד תום ההליכים עקב אלימות במשפחה ומאושפז בבית חולים זה מתאריך 12.6.2013 ועד היום. היינו המבקש אינו מסוגל לדאוג לעצמו ולנהל את ענייניו וקיימת סכנה לשלום המשפחה" (סעיף 7 לבקשה).
...
כבר עתה אומר, כי לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, בתגובות הצדדים לבקשה זו, ובתיק המתנהל לפני בית המשפט קמא, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים - באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
הנה כי כן, מטעמים אלו ועוד, לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, ואף כשלעצמי ועל יסוד הנתונים הקיימים בשלב זה (ועל יסודם בלבד), סבורני כי סיכויי הצלחת התביעה אינם מטים את הכף אל עבר קבלת צו המניעה במלואו.
בעניין זה יודגש כי קביעותיו של בית המשפט קמא, כמו גם קביעותיי לצורך החלטתי זו, מצויות בדלת אמות ההכרעה בנוגע לבקשה לצו מניעה, ואין בהן ללמד כהוא זה על התוצאה בתום ההליך.
"
לסיכום, בהינתן הכלל בדבר אי התערבות בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים, ובשים לב שאף לגוף הדברים סבורני כי אין מקום להתערב באיזון שערך בית המשפט קמא, ובנותנו צו מניעה אך ורק בנוגע לחלקה 74 - השורה התחתונה, היא כי בקשת רשות הערעור נדחית.
