מעצר עד תום ההליכים בעבירות של מגע עם סוכן חוץ

נוכח כל האמור, יוחסו למשיבה שתי עבירות של מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; עבירה של חבירות פעילה באירגון טירור לפי סעיף 22(ב) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016; שתי עבירות של יציאה שלא כדין לפי סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954; וכן עבירה של פעולה ברכוש למטרות טירור לפי סעיף 31(א) לחוק המאבק בטרור.

סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) קובע כי בית המשפט רשאי להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת אם הוכח קיומן של ראיות לכאורה לאשמת הנאשם; קיימת עילה למעצרו; ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה.

...

בהקשר זה, אני סבורה כי די בקשר האמור שקיימה המשיבה עם פעילי החיזבאללה (ואשר מקים אחריות פלילית לכאורית לעבירות המנויות בכתב האישום), על מנת להעיד על מסוכנותה הרבה ביותר לביטחון המדינה, ואין רבותא לעניין זה בהימנעות המשיבה מביצוע מעשים אקטיביים בשירות החיזבאללה.

הנה כי כן, אני סבורה כי מעצר בפיקוח אלקטרוני לא ישיג את תכלית מעצרה של המשיבה מאחורי סורג ובריח, ובוודאי כי לא קיימים במקרה דנן טעמים מיוחדים הנדרשים לשם חריגה מן הכלל לפיו נאשם בעבירות ביטחון נגד המדינה ייעצר מאחורי סורג ובריח.

נוכח כל המקובץ, אני מורה על קבלת הערר ועל מעצרה של המשיבה מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה.

בתאריך 12.7.2021 הוגש נגד המשיב כתב אישום לפיו יוחסו לו עבירות של מגע עם סוכן חוץ, לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין התשל"ז – 1977, ומסירת ידיעה לאויב, לפי סעיף 111 (חלופה ראשונה) לחוק האמור.

הוראת סעיף 111 שכותרתה "מסירת מידע לאויב" קובעת: "111. מי שביודעין מסר ידיעה לאויב או בשבילו, דינו – מאסר עשר שנים; הייתה הידיעה עלולה להיות לתועלת האויב, דינו – מאסר חמש עשרה שנה; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר עולם; גרם ברשלנות שתמסר לאויב או בשבילו ידיעה העלולה להיות לתועלתו, דינו – מאסר שלוש שנים". הלכה היא כי עבירות ביטחוניות, ככלל, מצדיקות את מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, נוכח החשש שמי שמואשם בהן עשוי להמשיך ולסכן את ביטחון המדינה, גם אם לא הובאה ראיה קונקרטית הצופה את המשך פעילותו המזיקה בעתיד.

...

עוד הפנה הסנגור לתדירות הקשר בין המשיב לח'יידר, שלא הייתה גבוהה ולכך שבסופו של דבר לא נפגש המשיב עם האיראנים, וכלל לא יכול להיפגש איתם בשל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגדו במסגרת הליך אזרחי וכי המשיב לא קיבל כל תשלום עבור מידע כלשהו.

המסקנה ממכלול הנסיבות ובשאלה האם ניתן לתת אמון במשיב תוך שחרורו בתנאים מגבילים, היא שלילית.

לאור כל האמור, מהטעמים שפורטו לעיל, אין אלא להורות, על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

האישום השני מייחס למשיב 2 עבירות של מגע עם סוכן חוץ המכונה "אבו צוהייב" ועם המכונה "רואבט נאשר ניו" לגביהם קיים יסוד סביר לחשוד כי הם חברים באירגון מחבלים, אימונים או הדרכות למטרות טירור, מתן שירות או העמדת אמצעים לאירגון טירור וחדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת.

שם לא היה מדובר בקשירת קשר לבצוע רצח על רקע הגישה האידיאולוגית ועדיין חומרת עבירות הבטחון בהקה במסוכנותה; כב' השופט מזוז קובע איפוא- "נוכח האמור, לא ייפלא שבית משפט קמא לא ראה מקום לבקש תסקיר מעצר בעיניינו של המשיב. אכן, מקום בו השתכנע בית המשפט כי חלופת מעצר לא תסכון, רשאי הוא לשלול חלופת מעצר גם מבלי להזקק לתסקיר שירות המבחן (בש"פ 51/10 אקרמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.1.2010); בש"פ 1795/15 גרובר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.4.2015); בש"פ 2374/15 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (22.4.2015)). נזכיר גם, כי כאשר מדובר בעבירות נגד בטחון המדינה הכלל הוא, כי יש הצדקה להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו (בש"פ 6378/10 עיסאוי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 17 (19.9.2010))." שביעית לפחות ביחס למשיב 1- אין ספק כי המשיב הותרה ע"י גורמי שב"כ. בעוד ב"כ המשיבים ראו בכך נסיבה מקלה, סבורני כי יש בכך להגביר החומרה, עת חרף ההתראה, בחר המשיב להמשיך בפעילותו האסורה, ואף הגביר מאמציו, המשיך להיתקשר עם סוכני חוץ, להיתעניין ולהתאמן למטרות טירור, והפיץ אמצעים לשם תמיכה וארגון מעשי טירור.

...

שם לא היה מדובר בקשירת קשר לביצוע רצח על רקע הגישה האידיאולוגית ועדיין חומרת עבירות הביטחון בהקה במסוכנותה; כב' השופט מזוז קובע אפוא- "נוכח האמור, לא ייפלא שבית משפט קמא לא ראה מקום לבקש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. אכן, מקום בו השתכנע בית המשפט כי חלופת מעצר לא תסכון, רשאי הוא לשלול חלופת מעצר גם מבלי להיזקק לתסקיר שירות המבחן (בש"פ 51/10 אקרמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.1.2010); בש"פ 1795/15 גרובר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.4.2015); בש"פ 2374/15 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (22.4.2015)). נזכיר גם, כי כאשר מדובר בעבירות נגד ביטחון המדינה הכלל הוא, כי יש הצדקה להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו (בש"פ 6378/10 עיסאוי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 17 (19.9.2010))." שביעית לפחות ביחס למשיב 1- אין ספק כי המשיב הותרה ע"י גורמי שב"כ. בעוד ב"כ המשיבים ראו בכך נסיבה מקילה, סבורני כי יש בכך להגביר החומרה, עת חרף ההתראה, בחר המשיב להמשיך בפעילותו האסורה, ואף הגביר מאמציו, המשיך להתקשר עם סוכני חוץ, להתעניין ולהתאמן למטרות טרור, והפיץ אמצעים לשם תמיכה וארגון מעשי טרור.

משלל טעמים אלו, סבורני כי עילות המעצר בעלות עצמה גבוהה ביותר, וכי המסוכנות הנשקפת מהמשיבים, שניהם, לבטחון מדינת ישראל ובטחון הציבור, הנה קיצונית.

אני מורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים כנגדם.

לפנַי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד במ"ת 52211-03-20 (כב' השופט ע' דרויאן-גמליאל) מיום 23.8.2020 במסגרתו הורה בית המשפט על המשך מעצרה של העוררת מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים נגדה.

ביום 30.3.2020 הוגש כתב אישום נגד העוררת המייחס לה ביצוע עבירות של מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בבטחון המדינה ומתן שירות לאירגון טירור.

...

עוד הובהר כי לא נפל פגם בתסקיר שירות המבחן אשר מצא כי רב הנסתר על הגלוי בעניינה של העוררת באופן אשר הביא את שירות המבחן למסקנה כי לא ניתן לבוא בהמלצה חד-משמעית בעניינה.

לאחר עיון בבקשה ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הערר נדחה.

ביום 10.3.2020 הוגש נגד העוררת כתב אישום המייחס לה עבירת מסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בבטחון המדינה (לפי סעיף 111 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ( להלן: חוק העונשין); עבירת מגע עם סוכן חוץ (לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין); איסור פעולה ברכוש למטרות טירור (לפי סעיף 31(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016) (להלן: חוק המאבק בטרור); ניסיון לפעולה ברכוש למטרות טירור (לפי סעיף 31(א) לחוק המאבק בטרור וכן סעיף 25 לחוק העונשין); קשר לפעולה ברכוש למטרות טירור (לפי סעיף 499 לחוק העונשין וכן סעיף 31 לחוק המאבק בטרור); מתן שירות לאירגון טירור (לפי סעיף 23 לחוק המאבק בטרור); וקבלת דבר במירמה (לפי סעיף 415 לחוק העונשין).

החלטה זו התבסס על ארבעה אדנים: אופיין החמור של העבירות הביטחוניות המיוחסות לה; שתוף הפעולה של העוררת עם גורמים עוינים מתוך אידיאולוגיה; קשריה המסועפים של העוררת עם אותם גורמים; ויכולת העוררת לפעול, תוך שימוש בקשריה, אף במנותק מאמצעי תיקשורת.

בעניינינו, לאור קיומה של עילת מעצר סטאטוטורית נגד העוררת, משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגדה, ונוכח המסוכנות הרבה הנשקפת ממנה ואופי הפעילות המיוחסת לה, בפרט כאשר מדובר בעבירות ביטחוניות על רקע אידיאולוגי, לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט להורות על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים אף ללא בחינת חלופת מעצר (ראו: בש"פ 2291/15 עלא אדין נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (27.4.2015); בש"פ 9305/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (7.1.2017)).

...

לפיכך, ובצירוף העובדה שהעוררת שתקה בחקירותיה ואף סירבה לענות על שאלות בחלקן, נמצא כי ישנן די ראיות לכאוריות בעוצמה מספקת להוכחת המיוחס לה. בנוסף, לאחר שנמצא כי העוררת בעלת מסוכנות גבוהה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי חלופת מעצר לא תסכון, ועל כן אין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינה.

לאחר עיון בבקשה ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

הערר נדחה אפוא.