מעצר בלתי חוקי - חובת בדיקת שיבוש הליכים

התובע טוען לעיכובו שלא כדין ובשל כך למעצר לא חוקי במשך כ-12 שעות, לזכותו להיתנגד לעיכוב ולמעצר הלא חוקיים ולהיות השמוש בכוח מצד השוטרים במהלך מעצרו הלא חוקי תקיפה; לשימוש במכשיר הטייזר בנגוד לנהלים; למניעת טפול רפואי; לשיבוש הליכי חקירה והעלמת ראיות ולאחריות שילוחית של משטרת ישראל למעשי השוטרים.

אציין כי אילו הייתי נימצאת שמדובר גם בעיכוב לא חוקי בשל הדרישה להתלוות לתחנה ובמעצר לא חוקי (וכאמור אין זו דעתי) היה מקום להפחית שיעור הפצוי הכולל לרבות בגין אי מילוי חובת האזהרה וההשתהות בגילוי והוצאת חיצי הטייזר מגוף התובע בשים לב למכלול הנסיבות, נסיבות המעצר ומשכו, לא היה עולה על סך של 15,000 ברף הגבוה ממנו יש להפחית 50% בגין אשמו התורם של התובע ותרומתו להדרדרות הארוע לצורך במעצר ובאמצעי המעצר שננקטו (ראו למשל; ת"א(י-ם) 25665-06-15 שחאני נ' ניצקנסקי [פורסם בנבו] (16.4.2019) שם נפסק פיצוי של 5,000 ₪ בגין עיכוב ומעצר לא חוקיים תוך שימוש שלא כדין באמצעי מעצר קשים).

פרטה שבדיקתה העלתה שהתובע אישר בתלונתו שהוא לא נשמע להוראות השוטרים וחומר החקירה העלה שקמה לשוטרים סמכות לעשות שימוש בכוח לאור היתנגדות התובע למעצר; טענת התובע שהוכה בברוטליות עד כדי רעש שבר ביד לא גובתה בתעוד הרפואי באופן שהשליך על אמינות גירסתו; התעוד הרפואי לימד שהשימוש בכוח תאם את הנסיבות ולא היה מופרז; הסירטון שהתובע צילם לא תאם את גרסת התובע להוצאתו מהרכב; ואל מול גרסת התובע עמדו גרסאות מפורטות של השוטרים בדוחות הפעולה מהן ניתן ללמוד את שאירע.

...

עדותה של עו"ד אדלמן הייתה משכנעת ומהימנה בחקירתה הנגדית חידדה "... לאחר שבחנתי את כל הדברים ולפי ניסיוני והיכרותי הרי גרסת המתלונן לא היתה מהימנה היו בה סימני חוסר מהימנות האינהרנטיים, היה לי החומר המשטרתי והסרטון שצירף המתלונן שהצביע על כך שהוא מתנגד לשוטרים ומזלזל, דוחות הפעולה היו מאוד מפורטים ולא נראו כמתואמים או חוברים להשגת גרסה. העובדה שהשוטרים הצליחו לכבול רק יד אחת שלו והוא הצליח לברוח מהם כשמדובר ב 3שוטרים מול אדם אחד , העובדה שהוא הצליח לברוח מעידה שהתיאור שלהם הוא המקובל" (עמ' 31 שו' 7-13) וכי לא מצאה שנפלה פגם בהחלטה לעכב את התובע, למרות שזהותו הייתה ידועה ולא נפל פגם בהחלטה על מעצרו בגין תנועה מגונה.

הערר שהתובע הגיש על החלטת הסגירה לאחר בחינה נוספת של חומר החקירה מחזקת מסקנה זו. הניסיון לטעון כי מח"ש והפרקליטות מצויים במחדל מתמיד בטיפול בתלונות על אלימות משטרתית, חורגת מהדיון במקרה זה בו אני סבורה כי לא הייתה כל רשלנות בהחלטה על סגירת התיק ובדחיית הערר על החלטה.

סוף דבר התוצאה היא, שהתביעה מתקבלת בחלקה כך הנתבעים ישלמו לתובע סך של 4,000 ₪.

בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבים וכי קמה עילת מעצר בעיניינם נוכח חזקת המסוכנות הקבועה בדין בשל עבירת הנשק שיוחסה להם ונוכח קיומו של יסוד סביר לחשש כי אם ישוחררו ינסו לשבש הליכי משפט ולהתחמק מהדין.

בדיון, החליט בית המשפט להפנות את המשיבים לבדיקת התכנות למעצר בפקוח אלקטרוני, מבלי שהוגשו תסקירי המעצר.

זאת ועוד, כידוע, סעיף 22ב(ב)(1) לחוק המעצרים קובע כי לא יורה בית משפט על מעצרו בפקוח אלקטרוני של נאשם בעבירות נשק, אלא אם שוכנע כי באותו מקרה מתקיימים "טעמים מיוחדים שירשמו". לצד זאת, מובן שאין באמור כדי לגרוע מחובתו של בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה (בש"פ 488/21 מדינת ישראל נ' עאסי (25.1.2021); בש"פ 6491/18 סרסור נ' מדינת ישראל (13.9.2018)).

...

משאלה הם פני הדברים, אני סבור כי במקרה דנן העדרם של התסקירים מקשה לעמוד עד תום על השאלה אם בפיקוח האלקטרוני יש כדי לתת מענה למסוכנות שנשקפת מהמשיבים.

אכן, עברם הפלילי הנקי של המשיבים הוא נתון רלבנטי, אולם בנסיבות שתוארו, ובהעדר תמונה רחבה יותר שיכולה להילמד מתסקירי שירות המבחן, איני רואה לתת לו משקל מכריע בשלב הנוכחי (ראו והשוו: בש"פ 6898/19 מדינת ישראל נ' גבאי, פסקה 13 (28.10.2019); בש"פ 2751/18 מדינת ישראל נ' אבו עסא, פסקה 25 (1.5.2018)) נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי בנקודת הזמן הנוכחית, האיזון בין השיקולים השונים מטה את הכף לעבר מעצרם של המשיבים מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר: הערר מתקבל.

עניינה של הבקשה לאישור בהשבת כספים מכוח פרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") המאפשר הגשת "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר...". עפ"י הנטען בבקשת האישור, התובענה עוסקת בכספי ערובה שהופקדו בידי המישטרה לפי פרק ו' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים") ולא הושבו לידי בעליהם, ככל שהם זכאים להשבתם.

המבקש מפנה לאמור בסוגיה זו בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בחודש מאי 2020 (להלן: "דו"ח מבקר המדינה"), שם נכתב: "לפי חוק המעצרים ופקודת מטא"ר, קצין ממונה ובית המשפט מוסמכים להטיל ערובה על עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום ולהתנות את שיחרורו ממעצר בתנאים נוספים. ערובה יכולה להיות ערבון כספי או ערבות עצמית. על הקצין הממונה להעדיף את שיחרור העצור בתנאים אם בכך ניתן להשיג את מטרת המעצר, שכן הערובה מסייעת להבטיח התייצבות לחקירה או למשפט ולמנוע שבוש הליכים אלה.

נטען כי חלפו 218 ימים והכספים עדיין בקופת המישטרה ומבדיקה עלה כי לא הוגשה בקשה להארכת תוקף הערובה במסגרת ההליך הפלילי שניפתח בעקבות החקירה (ת"פ 20579-03-20).

ההחזקה הזמנית של הערובה נעשית בהתאם למותווה בחוק המעצרים ואינה "שלא כדין". הבקשה אינה מפרטת איזה דין מפרה המדינה בהחזקה או באופן ההשבה.

...

ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי קנסות המוטלים בהליך פלילי כאמצעי ענישה זרים לתכליות אלה, ועל כן אינן בגדר "תשלומי חובה" אליהם מכוון פרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות.

בעניין זה יפים הדברים נקבעו ברע"פ 5034/15 פלוני נ' מדינת ישראל (31.10.18): "50.  נמצאנו למדים, כי התכלית הניצבת בבסיס מעצרו (או החמרת תנאי שחרורו) של נידון שהפר את תנאי שחרורו בערובה – איננה לשם השתת סנקציה עונשית, אלא  משקפת שיקולים של סיכול ומניעת שחרורו של אדם, אשר במעשיו העיד על עצמו כי איננו ראוי לאמון שנתן בו בית המשפט, כי אין בעניינו חלופת מעצר טובה, ומטעמי הרתעת הרבים ומניעת זילות בית המשפט.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, יש לסלק הבקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף ולמחוק התביעה האישית של המבקשים.

המשיבה היתנגדה לחלופת המעצר, וטענה כי מדובר במסוכנות הכרוכה בעבירת בטחון ממן החזקת נשק לא חוקי; כאשר הכלל בעבירות נשק, ככל שמתקיימות ראיות לכאורה, הינו מעצר ממשי עד תום ההליכים; וכי קצרה הדרך מהחזקה לשימוש.

שם שוחרר אכן העורר לחלופת מעצר בלא להמתין לתסקיר, כאשר הואשם בעבירה של נשיאה והובלת נשק וניסיון לשיבוש מהלכי משפט.

לא מדובר בהכרח במה שיכשיל התאמת החלופה, אולם נתונים מעין אלה ונוספים נבחנים כדבר בשגרה על ידי שירות המבחן שזו מומחיותו, ובודק הן המסוכנות והן אפקטיביות הפיקוח והמפקחים בחלופה המוצעת, בזיקה לנסיבות ולנתוני העצור.

אין על בית המשפט שלערעור חובה להדרש לכל ערר, ורשאי בית המשפט להפעיל שיקול דעת תוך היתחשבות בשיקולים מעשיים של יעילות הדיון וחסכון במשאבי שיפוט'(השופט י' עמית ב-בש"פ 478/12 אל אעסם נ' מדינת ישראל (23.1.2012)).

...

דיון לא שוכנעתי כי נפלה טעות בהחלטה שתצדיק התערבות בה. לאחר שעיינתי, איני רואה צורך לסקור כל פסקי הדין השונים אליהם הפנו הצדדים, כאשר ניתן אכן למצוא דוגמאות בכל כיוון, עת מבודדים חלק מן הנתונים מן המכלול.

במקרה דנן אכן התרשם בית המשפט מן החלופות המוצעות ולא גרס שניתן להגיע כעת למסקנה, בלא בחינת שירות המבחן, שיש בחלופת המעצר כדי לאיין באופן סביר המסוכנות.

הערר נדחה.

כתב האישום מייחס למשיבה סחר בבני אדם, עבירה לפי סעיף 377א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), בנסיבות סעיף 377א(א)(7) לחוק; סיוע לאינוס בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק, ובצרוף סעיף 31 לחוק; סיוע למעשה סדום בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק, ובצרוף סעיף 31 לחוק; סיוע למעשה מגונה בנסיבות אינוס, עבירות לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק, ובצרוף סעיף 31 לחוק; הפרת חובה של הורה או אחראי, עבירה לפי סעיף 337 לחוק העונשין.

עוד צוין כי הקשר בין השתיים עלול לשבש את הליכי המשפט, וכן שהמשיבה זקוקה לגבולות ברורים ולגורם מפחית סיכון.

דיון והכרעה בידוע הוא, כי בהליך של הארכת מעצר אשר מיתקיים במסגרתו של סעיף 62 לחוק המעצרים בית המשפט אינו אמור, ככלל, לבדוק את קיומן של ראיות לכאורה (ראו, מיני רבים: בש"פ 6003/17 מדינת ישראל נ' פלוני (31.7.2017)).

...

ואולם, החלטתי להיענות לבקשתה החריגה של ב"כ המשיבה – שבדיעבד לא הייתה לה כל הצדקה – ולעשות כן למען הזהירות, והרבה למעלה מן הצורך, כאמור בהחלטתי מיום 28.2.2023.

אשר על כן, אני נעתר לבקשת המדינה ומורה על הארכת מעצרה של המשיבה כמבוקש לעיל.