אך נחזור לענייננו: לא אחת כרוך מעצר, ולא אחת כרוכה חלופת מעצר, בהוצאות מיוחדות הנגרמות למדינה, למשטרה, לשרות בתי הסוהר ולהנהלת בתי המשפט:
כך כאשר מדובר בחולה שיש להעבירו שוב ושוב לבתי חולים ולטיפולים רפואיים יקרים, או כאשר יש לספק לעצור חיבור יומי למכונת דיאליזה או למכונת טפול נשימתי או למיכשור טיפולי רפואי אחר, או כאשר מדובר בעצורה בהריון הזקוקה להסעות או לאשפוז לצורך 'שמירת הריון' או מעקב חיוני, או כאשר מדובר בעצור החולה במחלה מדבקת המצריכה בידוד וטיפול בעלות כספית נוספת, או כאשר על שוטרים וניידות משטרה לפקוד מקום מעצר בית של אדם לעתים מזומנות ואף מספר פעמים בכל יממה, או כאשר יש לעקוב אחר אותו אדם באופן מצולם או אלקטרוני מתמיד [ראה האמצעי החדשני של אצעדה אלקטרונית: בש"פ 2955/91 סטיפן דנינו נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ה (3) 832], או כאשר המדובר במי שנשקפת לו סכנה אובדנית או סכנה לפגיעה פיזית באחרים בתוך מתקן כליאתו, או כאשר יש לספק לאדם תרופות יקרות ערך או מזון מיוחד, או כאשר החזקת האדם במיתקן כלשהוא מחייבת המצאות רציפה של רופא 'צמוד' או שומר צמוד בידוד במיתקן ספציפי, או כאשר מדובר בעצור טעון הגנה מוגברת ומיוחדת עקב כוונות פליליות לפגוע בו, או כאשר מדובר בעצור הטעון אשפוז פסיכיאטרי או טיפולים פסיכיאטריים או פסיכו-דיאגנוסטיים, וכו'.
...
באומרי כי הצדקה לכאורית להפחתת מספר המאבטחים עולה מחומר הראיות שבתיק הנוכחי (שלא הוא הקובע לעניין זה, בכלל, וכל שכן בדיעבד בבחינת 'חוכמה שלאחר מעשה' לגבי התיק הפלילי, בפרט) – כוונתי היא לכך שלמרות טענת התובעת על כך שההפחתה האפשרית במספר המאבטחים נבחנה על ידה ונשללה לגופה (כעולה מנספחי התצהירים), חרף המלצות חוזרות ונישנות של הערכאות השיפוטיות האמורות לעשות להפחתה כזו ככל שהיא אפשרית, וחרף ידיעתה על קביעת כב' הנשיא גורן בדבר שלילת מסוכנות הנתבע לביטחון המדינה (עמ' 13 ש' 6-7),-הנה עולה מחומר הראיות שבתיק הנוכחי:
כי לדעת לוטם נדרש רק מאבטח אחד לשמירה על הנתבע עצמו (עמ' 8, פסקה אחרונה), לו ניתן היה להוציא את החומר הסודי מהחדר במלונית למקום אחר, ומכך יוצא שאבטחת החומר הסודי היא שהצריכה כביכול שלושה מאבטחים נוספים; וכי "מי שבקש להעביר את החומר הסודי מבית המשפט זה בית המשפט, מפאת מקום" (כעדות לוטם, עמ' 9 ש' 6 מלמטה), ולכאורה לא על הנתבע לשאת בשכר מאבטחים שרובם נדרשו לשם שמירה על החומר הסודי, ולא לשם שמירה על הנתבע עצמו; וכי לשם אבטחת החומר הסודי התקינה המדינה בחדר הנתבע שבמלונית כספת, שאבטחתה לא מתוחכמת דיה, שכן היתה ללא אבטחה אלקטרונית, אלא עם מנעול מספרים וקומבינאציה פנימית (עמ' 10 למעלה); וכי המאבטחים היו מגויסים חדשים לחברת מודיעין אזרחי בע"מ, שהוכשרו לתפקידם האבטחתי על הנתבע בידי המדינה, ושרק חלקם שירת קודם לכן במשרד הביטחון (עמ' 10 באמצע), בתפקידים שלא הובהרו, ובכל מקרה המאבטחים כולם לא היו 'שותפי סוד' (עמ' 10 למטה), ואף לא מורשים לשמוע את תוכן השיחות הסודיות שבין הנתבע לסנגורו (סעיף 7.4 לתצהיר הנתבע); וכי בחדר הנתבע, שבקומה השנייה של המלונית, היה חלון רגיל, לא נעול, אלא חלון ניפתח וללא סורג או תריס, עד שאפילו אדם יכול היה לעבור בעדו (עמ' 11 ש' 6-7), ולו רצה בכך הנתבע – לא היתה מניעה אבטחתית בפני תרחיש של צלום מסמכים במכונת הצלום שבחדר זה והשלכתם דרך החלון שבחדר [סעיף 6.11א(3) לתצהירו], וכשבשעות הלילה לא נמצא איש בחדר הנתבע, שכן המאבטחים ישנו או שהו בחדר הסמוך, שרק ממנו היתה כניסה לחדרו, וכשמאבטח אחד נמצא במסדרון ליד הדלת הנעולה של חדרו (עמ' 11 באמצע), ומכל אלה עולה לכאורה כי מכלול אבטחה זו לא יכול היה ממילא למנוע מהנתבע – לו רצה בזאת – לזרוק נייר כתוב אל מאן דהוא שמחוץ לחדרו ושמתחת לחלון חדרו, או לדבר עם אדם הנמצא שם, או אף לנסות להימלט כך (לו היו מצטרפים לכך מוטיבציה מצידו ביחד עם חוסר תום לב ועם ניכוי כמה עשרות שנים מגילו), והצדקת ארבעה מאבטחים ביום, ושלושה מאבטחים בלילה (עמ' 11 באמצע) – נראית לכאורה בלתי הכרחית כלל; וכי החלון הפתוח בחדר הנתבע ו-"העידר אלקטרוניקה בתוך הכספת" (עדות שטיינברג, בעמ' 16 באמצע) – נראה על פניו כהיפוכה של זהירות היתר שאמורה היתה התובעת לנקוט בה, לנוכח טענתה (ראה עדות שטיינברג, בעמ' 14 למטה) על כך ש-"חששנו גם מהחוץ כלפיו כי ידענו שעיתונאים ואחרים היו מוכנים לעשות הכל על מנת לקבל מידע ממנו"; וכי לשם אבטחת הנתבע ושמירת צעדיו ודיבוריו – ניתן היה אכן להסתפק במאבטח אחד, בייחוד לאור המצאותו רוב הזמן בחדרו שבמלונית (עמ' 34 ש' 5-6), (עם תיגבור עיתי וזמני מדי יום, או עם מאבטח בכוננות או ברזרבה, לשם טיולו בחוץ או לשם ליוויו לבית החולים), ולגבי החומר הסודי – ניתן היה להסתפק באותו מאבטח, תוך שיכלול בקרת הכספת או תוך שידרוג אמצעי אבטחתה האלקטרוניים או החיישניים או במעקב מצולם קבוע עליה או בכל אמצעי אחר שהיה מייתר מאבטח אחד או שני מאבטחים בשעות היום והלילה; וכי לא הופרכה טענת ב"כ הנתבע, על כך שאת החומר המפליל במשפט הפלילי – סיפק הנתבע עצמו בראשית חקירתו בפרשה זו (עמ' 22 ש' 9-10), כמו גם במקרה ההסטורי של מסמכים שהוחזקו בכספת ביתו (עמ' 32 ש' 2-3); וכי לא רק כב' הנשיא גורן שלל מסוכנות הנתבע לביטחון המדינה ושלל סכנת המלטות הנתבע, אלא גם הפרקליטות עצמה סברה גם היא כך (עמ' 17 ש' 6); וכי משבשעות הלילה שהה הנתבע בחדרו ולא נדרשה אבטחה בתנועה שמחוץ למלונית – כי אז קיימת תהייה מדוע נדרשו אז 3 מאבטחי לילה (השווה: מכתב עו"ד אפרת ברזילי, מפרקליטות המדינה, אל ב"כ הנתבע מיום 17.12.0001, המצורף כנספח ה' לתצהיר לוטם) כשגם עיון במסמכי הכספת אינו מתבצע בשעות הלילה (לא נטען שאלה היו שעות עבודת הסנגורים עמו על החומר הסודי), וממילא לא ישן מאבטח בחדרו; וכי חרף מכתבי ב"כ הנתבע אל המדינה (ראה מוצגי הנתבע ומוצגים שצורפו לתצהיר לוטם), וחרף נכונות ב"כ הנתבע לכך שהחומר הסודי יוצא מחדר הנתבע במלונית ויועבר למקום מאובטח אצל המדינה (ראה סעיף 4 למכתב ב"כ הנתבע, נספח 8ח'), דבר שיכול להפחית בהחלט את מספר המאבטחים מארבעה לאחד (!)-לא עשתה זאת המדינה; ורק כאנקדוטה מסיימת – מנקרת את העין תמונתם המצולמת של כל ארבעת המאבטחים, כולם כאחד שרועים בנינוחות מחויכת על המיטה בחדרם הסמוך שבמלונית, אות ומופת לאי המצאות אחד מהם 'דרך קבע' בעמדת המסדרון או 'בקשר עין רצוף' עם הכספת (עמ' 15 סיפא), וד"ל.
לאור אופן היתנהגותו והתנהלותו של הנתבע, לפחות מעת שנעצר לקראת הגשת כתב האישום, ולאור העדר כל המשך יצירת סיכון בטחוני כלשהו מאז, אף לא באותו שיקול דעת שגוי שאוזכר בהכרעת הדין ובגזר הדין (להבדיל מקיום בדל כוונה לפגוע בביטחון המדינה, שהיה יקר לו מכל בשנות חייו עתירי העשייה הביטחונית ועטורי ההצטיינות בכך), ולאור גילו המתקדם ומצב בריאותו הקשה, ולאור העדר כל חשש שמא יימלט ממעצר תָחום כלשהו ומאימת הדין (עמ' 17 ש' 3), ולאור שתוף הפעולה המרבי מצידו עם חוקריו ועם מערכת הביטחון מעת שנעצר ונחקר ואילך (חרף מה שעולה מהפרטיכל החסוי ומהמוצגים החסויים על היתנהלותו בתקופה שקדמה למעצרו),-לאור כל אלה קשה שלא למצוא אחיזה ממשית לחששם של הנתבע ושל ב"כ הנתבע, לפיו אכן נשבו גורמי ביטחון מסוימים בקונספציה שגויה כלפי הנתבע (סעיף 3.1 לתצהיר הנתבע, ועמ' 22 ש' 7), עד כדי השוואתו למרדכי ואנונו (סעיף 3.7 לתצהיר הנתבע, וסעיף 155 להכרעת הדין, ונספח 2) ועד כדי שירטוט מתוה ביטחון לבידודו מהחוץ באופן חסר תקדים, שלא בכדי ראו בו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי (בגזר דינם) בבחינת מעצר של ממש, לאורך תקופה של למעלה משנה, באופן הגובל כלפיו בהשפלה של ממש; מספר המאבטחים שהוצבו עליו – הוא אינדיקאציה נוספת לקונספציה שגויה זו.
לאור כל האמור לעיל, ניתן לסכם פרק זה בקביעה, לפיה גם לו היתה לפנינו התחייבות של הנתבע או של עורכי דינו (ולא הוכח קיומה של התחייבות כזו), וגם לו היה מקום להסיק קיומה של התחייבות כזו כמחייבת לצורך אכיפתה בתובענה האזרחית הכספית הנוכחית (ואין מקום להסקתה, והתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה לשכנע בדבר הצדקת הסקתה) – כי אז היה מקום לקבוע, כי ראוי היה להעמיד את הקף דמי האבטחה על כמחצית מהסכום הנדרש, לכל היותר, בניכוי הסך 200,000 ₪, כשיערוכו.
השלכה אנלוגית לענייננו, אביא מעונש הנגזר על נאשם, המורשע בדינו, והכולל הטלת קנס כספי מסוים או ריצוי תקופת מאסר נקובה תחתיו.
התביעה נדחית.
טוב היה לה שלא תוגש, משתוגש, וטוב היה לה שתישקל לגביה אמירה קצרה אך רבת משמעות של התחשבות אנושית בנתבע ובשגגותיו, שבה השתמשה כב' השופטת סירוטה, אב"ד בהרכב בית המשפט המחוזי, בגזר דינה המוצע (סעיף 39), והיא אמירתה: "הניחוהו".
משנדחית התביעה-זכאי הנתבע כי ייפסק לזכותו שכ"ט עו"ד, שלמימונו נזקק לשם ניהול הגנתו כנגד תביעה זו, אשר 'נחתה' עליו לאחר תום משפטו הפלילי.
