מעצר בית על סחיטה באיומים

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מ"ת 5771-12-22 מדינת ישראל נ' בן משה (עציר) לפני כבוד השופט שמואל מלמד המבקשת מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד טל בנאי גת המשיב משה בן משה (עציר) ע"י ב"כ עו"ד נעמה אלחדד ועו"ד איתי רוזין החלטה

ב"כ המבקשת טענה כי בימ"ש זה קבע בהחלטה לענין שני המשיבים האחרים, שהמשיב דנן הוא מחולל האירוע של הסחיטה באיומים, כשמסוכנותו היא ברורה לכל.

...

לגבי אמו של המשיב, אני סבור כי מדובר באישה אסרטיבית שבמסגרת חקירתה ציינה את סלידתה מהמעשה.

בנוסף אני סבור כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנות המשיב.

אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

המבקש הורשע בסחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק) (ריבוי מקרים), בהפרת חובה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק (ריבוי מקרים), בפגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (ריבוי מקרים), בהטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (ריבוי מקרים) – כל אלה בגין סרובו להשלים עם הפרידה מבת זוגו (להלן המתלוננת) באותה עת. רקע והליכים קודמים כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 24353-05-10).

על רקע האמור, ותוך איזון השיקולים השונים, גזר בית המשפט על המבקש שלוש שנות מאסר בפועל, בנכוי ימי מעצרו; ששה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה בה הורשע או עבירת אלימות (לרבות איומים); פיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח, וקנס בסך 1,000 ש"ח. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

...

אף טענות המבקש הנוגעות ל"תפירת התיק" נגדו, דינן להידחות במובהק.

ממילא לא נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין; אדרבה, בעקבות ערעורו בבית המשפט המחוזי, שב בית משפט השלום ודן והגיע למסקנה שונה מזו שלפני כן. כללם של דברים, המבקש לא הוכיח כי התקיימו בעניינו עילות לקיום משפט חוזר.

לפיכך, איני נעתר לבקשה למשפט חוזר.

אשר לטענות המופנות נגד ההחלטות השיפוטיות בעיניין המעצר, הרי שבית המשפט הדן בתביעה הנזיקית אינו משמש כערכאת העירעור על בית המשפט שדן בהליכי המעצר.

וכך הוא מוסר: "כאשר הגעתי ראיתי שליד הבית של דמיס עומדים שישה אנשים יצאתי מהרכב שלי אמרתי שלום לכולם היו שם דמיס יוסי אריק ועוד שלושה שאני לא מכיר בשמות שלהם אבל אני מכיר אותם בפנים. שנים מהם מאופקים כי ראיתי אותם בעבר והשלישי לא יודע מאיפה הוא. כולם קווקאזים בגילאים 25 – 30 שנה". ביום 13.5.2005 מסר המתלונן לראשונה כי אדם בשם סטסיק היה באירוע ביום 9.5.2005: "באותו ערב ב- 9.5.05 היו שישה אנשים שקשורים לסחיטה שלי. זה היה ליד הבית של דמיס בשכונת שפירא באופקים, ומתוך השישה יש בחור אחד ששמו סטסיק והוא לא נמצא עכשיו בין העצורים ואני יודע שהוא מתגורר בשכונת שפירא באופקים ומכיר את הבית והכתובת שלו... הוא מוכר לי כ-10 שנים מאופקים והוא גם עבד בזמנו אצל יוסי במוסך שלו ואותו בחור סטסיק היה בפגישה בתאריך 9/5/05 ליד ביתו של דמיס באופקים. והיה עד למה שהתרחש והוא חלק מהחבורה שסחטו אותי, ועמד עם כל החבורה הזו בזמן שלקחו ממני את מפתחות הרכב ה- BMW שלי ושמע הכל וגם היה בזמן שהוציאו את הנשק והיה עד לאיומים מצד דמיס כי יפוצץ לי את הרכב או ישרוף לי אותו. אני רוצה לומר כי בתאריך 10/5/05 סטסיק לא היה במקרה שהיה ליד מכון השטיפה באופקים". יצוין כי בחומר שהובא לפנינו, לא מצאתי כי המתלונן נישאל לפשר הסתירה בגירסאות.

...

האחד – כי פלוני עמד לדין לפלילי ונמצא זכאי, והשני – אם מצא בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

אין איפוא לקבל את טענת המדינה בערעור שכנגד, כי היא לא הועמדה על הסיכון שבפסיקת פיצוי, ונשללה ממנה הזכות להתגונן מפני תביעה זו. בנסיבות הייחודיות של המקרה, אני סבורה כי ניתן להעניק למערערים פיצוי מכוח סעיף 80, כפי שפסק בית המשפט קמא, הגם שבחרו בתביעה במסלול האזרחי.

נוכח כל האמור, מצאתי כי יש לפסוק למערערים פיצוי מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין.

המשיב הביע את נכונותו להישתלב בתהליך טפולי, אך שירות המבחן התרשם כי מדובר במוטיבציה חיצונית בלבד, כאשר המשיב "פועל מתוך שיקולים של תועלתיות ואינטרסים בפנייתו זו". לאור "העידר אמפתיה לקורבנות" ועקב הקושי של המשיב "לקחת אחריות אקטיבית על היתנהגותו ולהתחבר רגשית לחומרת היתנהגותו" ובשל חוסר מוטיבציה אמיתית לטפול, נימנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעיניינו של המשיב.

לגישתנו, בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי להיבטי החומרה הניכרים בהתנהגותו של המשיב, קצין מישטרה ותיק, אשר ניצל את מעמדו ואת תפקידו על-מנת לסחוט שירותי מין מהמתלוננות, תוך שהוא מאיים עליהם במעצר או בחיסול עסקיהן, אם לא יענו לדרישותיו המיניות.

...

בנסיבות אלה, אין בידינו לקבל את טיעונו של בא כוח המשיב, לפיו מדובר במעשים מעוררי סלידה בהיבט המוסרי בלבד, אך הדבר אינו מקרין על מידת הפליליות שבהתנהגותו של המשיב.

לפיכך, הננו דוחים את ערעורו של המשיב; מקבלים את ערעור המדינה ומעמידים את תקופת המאסר לריצוי בפועל על 36 חודשים.

הננו מחייבים את המשיב בתשלום פיצויים בשיעור של 10,000 ₪ לכל אחת מהמתלוננות באישומים הראשון, השלישי והרביעי.

רקע ותמצית העובדות הצריכות לעניין ביום 10.5.2005 הגיע ארתור רובינוב (להלן: המתלונן) לתחנת משטרת אופקים והתלונן על סחיטה באיומים מצד המבקש ברע"א 7801/20 (המשיב 2 ברע"א 7901/20, ולהלן: דמיס) וחמישה אנשים נוספים.

וכך הוסבר תיקון זה: "בתיקון משנת תשל"א-1971 הכניס המחוקק חידוש בהקנותו סמכות לבית המשפט לצוות על מתן פיצוי לנאשם שישב במעצר או במאסר והתברר במשפטו שלא היה יסוד להאשמתו. תנאי אחרון זה פרושו, באופן מעשי, מניעת מתן פיצוי לנאשם, שהרי גם אם הוא מזוכה לחלוטין, כחף מפשע, אין זה אומר שמלכתחילה לא היה יסוד לתביעה להאשימו לפי מצב הראיות שהיה בידה לפני המשפט. לפיכך לא הופעל עד היום, שיקול הדעת של בתי המשפט לפי הוראה זו.

...

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבים לא הגישו בקשה לפי סעיף 80 לבית המשפט שדן בהליך הפלילי בעניינם, אך ביקשו במסגרת תביעותיהם האזרחיות פיצוי "לפי התקנות". נקבע כי לנוכח ההקשר והסכומים שנתבעו ברור כי כוונתם הייתה לתקנות תקנות הפיצויים, כך שאין לקבל את טענת המדינה שנשללה ממנה הזכות להתגונן בהקשר זה. בית המשפט קבע שמקובלת עליו מסקנת בית משפט השלום כי לנוכח פסק הדין בעניין סעד, ניתן להעניק למשיבים פיצוי לפי סעיף 80 גם במסגרת תביעה אזרחית.

לסיכום, אני סבור כאמור כי אין לשונו של סעיף 80(א) לחוק סובלת פרשנות לפיה בית משפט בהליך אזרחי רשאי לפסוק פיצוי והוצאות הגנה.

גם אין בכוחה של הוראת תקנה 5 כדי לשנות ממסקנה זו. המסקנה מתבקשת גם מכל הטעמים המפורטים לעיל, כמו גם מהטעמים אותם ציינה חברתי בחוות דעתה.

סופו של דבר כאמור, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת וילנר.