מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

מעצר בית עבור תנאי ההחזקה במעצר

בהליך עתירות אסירים (עת"א) שהוגש בשנת 2017 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

כך, בבג"ץ 221/80 דרויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536, 539-538 (1980) פסק כב' ממלא מקום הנשיא, חיים כהן את הדברים הידועים הבאים: זכותו של אדם בישראל, שנדון למאסר (או שנעצר כדין), להיכלא בתנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים.
לבתי המשפט תפקיד ראשון במעלה בשמירה על מימושן של זכויות אלה בהנתן אוכלוסיות מוחלשות, כפי שעמד על כך לאחרונה כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין בבג"ץ 4386/16 טספהיוט נ' נציגות בתי הסוהר (פורסם בנבו; 2017) בפיסקה עג' לפסק דינו: הצורך בהגנה על כבודו של אדם מתחזק כאשר נימנה הוא על מה שנהוג לכנות "אוכלוסיות מוחלשות". בני אוכלוסיות אלה, על דרך הכלל, לא ייהנו משדולה חזקה שתקדם את עניינם בבית המחוקקים; הם לא יהיו מאוגדים; מצבם הכלכלי יהיה בכי רע; ונסיבות חייהם יביאו לכך שרכישת השכלה תהא כרוכה בעבורם בקושי רב. הנטיה הטבעית – גם אם לא מכוונת – עלולה להביא ביתר קלות לפגיעה בזכויותיהם.
(ב) עצור יהיה זכאי להחזיק בתא חפצים מן הסוג המפורט בטור א' בתוספת הראשונה, בתנאים מיוחדים כמפורט בטור ב' בה, ובכמות כאמור בטור ג' שבה; מקום שנאמר בטור ג' כי החזקת החפץ מותנית בקיום תשתית מתאימה בתא, לא יהיה עצור זכאי להחזיק באותו חפץ אלא אם כן אישר מפקד מקום המעצר כי תנאי התשתית במקום המעצר מאפשרים שימוש כאמור; עצור יהיה זכאי לרכוש חפצים שהוא זכאי לפי תקנת משנה זו להחזיק בתא בחנות במקום מעצר, אם הדבר ניתן, או לקבל חפצים כאמור מאנשים מן החוץ.
...
לכאורה מתחייבת המסקנה כי בכך הוא מבקש לממש את הזכות שמעניקים לו החוק והתקנות.
על פניו זוהי מסקנה המתאימה לענייננו כמו כפפה ליד, או שמא כמו מדרס לנעל.
לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים שלפניי לא אוכל לקבל את טענותיו של המשיב, ולטעמי דינן דחייה, וזאת מכמה טעמים: א) ראשית, המשיב אינו מבחין באופן ראוי לדעתי בין עניינם של עצורים לבין עניינם של אסירים.
ב) המשיב טוען כי יש לשמור על השוויוניות ועל האחידות בין השוהים במתקני הכליאה והמעצר, ולכן אין לאפשר לעותר הכנסת נעליים שלא באמצעות חנות המכר.
תוצאה אני מקבל את העתירה.

בהליך עתירות אסירים (עת"א) שהוגש בשנת 2017 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

כך, בבג"ץ 221/80 דרויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536, 539-538 (1980) פסק כב' ממלא מקום הנשיא, חיים כהן את הדברים הידועים הבאים: זכותו של אדם בישראל, שנדון למאסר (או שנעצר כדין), להיכלא בתנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים.
לבתי המשפט תפקיד ראשון במעלה בשמירה על מימושן של זכויות אלה בהנתן אוכלוסיות מוחלשות, כפי שעמד על כך לאחרונה כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין בבג"ץ 4386/16 טספהיוט נ' נציגות בתי הסוהר (פורסם בנבו; 2017) בפיסקה עג' לפסק דינו: הצורך בהגנה על כבודו של אדם מתחזק כאשר נימנה הוא על מה שנהוג לכנות "אוכלוסיות מוחלשות". בני אוכלוסיות אלה, על דרך הכלל, לא ייהנו משדולה חזקה שתקדם את עניינם בבית המחוקקים; הם לא יהיו מאוגדים; מצבם הכלכלי יהיה בכי רע; ונסיבות חייהם יביאו לכך שרכישת השכלה תהא כרוכה בעבורם בקושי רב. הנטיה הטבעית – גם אם לא מכוונת – עלולה להביא ביתר קלות לפגיעה בזכויותיהם.
(ב) עצור יהיה זכאי להחזיק בתא חפצים מן הסוג המפורט בטור א' בתוספת הראשונה, בתנאים מיוחדים כמפורט בטור ב' בה, ובכמות כאמור בטור ג' שבה; מקום שנאמר בטור ג' כי החזקת החפץ מותנית בקיום תשתית מתאימה בתא, לא יהיה עצור זכאי להחזיק באותו חפץ אלא אם כן אישר מפקד מקום המעצר כי תנאי התשתית במקום המעצר מאפשרים שימוש כאמור; עצור יהיה זכאי לרכוש חפצים שהוא זכאי לפי תקנת משנה זו להחזיק בתא בחנות במקום מעצר, אם הדבר ניתן, או לקבל חפצים כאמור מאנשים מן החוץ.
...
לכאורה מתחייבת המסקנה כי בכך הוא מבקש לממש את הזכות שמעניקים לו החוק והתקנות.
על פניו זוהי מסקנה המתאימה לענייננו כמו כפפה ליד, או שמא כמו מדרס לנעל.
לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים שלפניי לא אוכל לקבל את טענותיו של המשיב, ולטעמי דינן דחייה, וזאת מכמה טעמים: א) ראשית, המשיב אינו מבחין באופן ראוי לדעתי בין עניינם של עצורים לבין עניינם של אסירים.
ב) המשיב טוען כי יש לשמור על השוויוניות ועל האחידות בין השוהים במתקני הכליאה והמעצר, ולכן אין לאפשר לעותר הכנסת נעליים שלא באמצעות חנות המכר.
תוצאה אני מקבל את העתירה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין מהיר (תא"מ) שהוגש בשנת 2021 בשלום חיפה נפסק כדקלמן:

לשיטת התובע, הוכח מעדויות השוטרים הנ"ל, כי הוא הזדהה בפניהם, כשנדרש לעשות כן. לפי התובע, תנאי מעצרו בכלא צלמון, מנוגדים לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכן להוראת סעיף 11ב(ב) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: "הפסד"פ") הקובעת כי "אסיר יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו". התובע העמיד את נזקיו בגין החזקתו במעצר בתנאים לא הולמים, על סך של 30,000 ₪.
כן אני סבורה, כי סגירת תיק המישטרה כנגד התובע מפאת חוסר ראיות, ולא חוסר אשמה, לאחר דחיית עררו של התובע על החלטה זו, אף היא אין בה להשפיע על מסקנותיי, שכן נקבע כי מעצרו של התובע היה שלא כדין מלכתחילה, משהוכח כי המישטרה פעלה בנגוד לחוק המעצרים והוראותיו עת עצרו את התובע מבלי שיהווה סכנה ממשית עבורם.
...
אין בידי לקבל את טענתה של הנתבעת.
בעניין זה, אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי לא הוכח כי עסקינן בעקיצות אשר נגרמו לתובע במהלך מעצרו, הן בשל עיתוי הפנייה של התובע לטיפול רפואי, בתלונה על סימני עקיצה, כשבוע לאחר שחרורו ממעצר, וכן לאור העובדה שהוא התלונן על סימני עקיצה חדשים, בבטן התחתונה, שהופיעו עובר לפנייתו לרופא בגין עניין זה. לא מצאתי בראיות התובע, ובהנתן עיתוי פנייתו לטיפול רפורי בשל אותן עקיצות, כפי שצויין לעיל, כדי לבסס את הטענה כי עסקינן בעקיצות שמקורן בבית המעצר, ולא ממקור אחר.
בפסק הדין בת"א (מחוזי ירושלים) 8069/06  החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' אריה גור (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], (13.07.2009):   "אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידוֹ ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש."                              בנסיבות האמורות מצאתי שיש לאמוד את נזקיו של התובע בסכום כולל של 15,000 ש''ח. הנתבעת תשלם איפוא לתובע את הסכום של 15,000 ₪ וכן את הוצאותיו בגין אגרת התביעה, כפי ששולמה, וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,700 ₪ .

בהליך תביעה קטנה (ת"ק) שהוגש בשנת 2023 בשלום אשקלון נפסק כדקלמן:

תביעה נזיקית של עצור נגד שירות בתי הסוהר, בשל תנאי החזקתו במעצר.
ייתכן ובשלב מאוחר, כאשר התאפשר לתובע לרכוש מוצרים בקנטינה, אכל התובע אוכל נוסף, שערב יותר לחיכו ונותר פחות בתחושת רעב, אלא שבהקשר זה מצאתי מקום להעיר, כי כשם שהתובע טוען, כי רכש עבור חבריו אוכל עם גלוטן בקנטינה, יכול היה התובע להעזר בחבריו על מנת שירכשו עבורו אוכל, על מנת שלא יוותר רעב.
...
ואולם, בשים לב למסקנתי לגופו של עניין, הרי שלא מצאתי מקום לדון בטענה כטענת סף, אך אציין, כי בחינת הדברים לאחר מעשה יש בה כדי להשפיע על המסקנה הסופית, שכן ישנו קושי של ממש לבחון את הדברים בדיעבד.
אומר כבר עתה, דין טענותיו של התובע להידחות.
מכל מקום, התובע לא הרים את הנטל להוכיח תביעתו וזו נדחית, לפיכך.

בהליך מעצר ימים (מ"י) שהוגש בשנת 2023 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

להשלמת התמונה יובהר כי מעצרו של המבקש בא בתקופה שבה היתמודד שב"ס עם מצוקת כליאה חריפה אשר בעטיה לא ניתן היה לקלוט עצורים במתקני מעצר של שירות בתי הסוהר, ואלה הוחזקו לא אחת בתחנות מישטרה, ואף לתקופות ממושכות, בתנאים שלא עלו בקנה אחד עם הוראות הדין באשר לאופן החזקת עצורים ותנאי ההחזקה הנדרשים לפי חוק המעצרים והתקנות שהותקנו על פיו.
הסנגור הפנה, בין היתר, לדו"ח ביקורת של הסנגוריה הציבורית המתייחס לתנאים בתאי המעצר שבתחנות המישטרה, לרבות בתחנת בני ברק; לדברי הסנגור, האופן בו הוחזק המבקש, אליו היתייחס קצין הפיקוח והבקרה המרחבי כיתרון עבור העצור, מהוה הפרה של הזכויות; הסנגור הדגיש כי אין מדובר בפגיעה בזכויות במובן המשפטי, כגון זכות ההיוועצות או הזכות להליך הוגן, אלא פגיעה בכבודו כאדם, בנגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; בשים לב שהמבקש סובל מפוסט טראומה, הסנגור עתר להעמיד את הפצוי על סך של 5,000 ₪.
...
גם כאשר אין מנוס מכבילת אדם, יש להפעיל שיקול דעת זהיר ולנקוט באקט זה לפרק הזמן המינימלי הנדרש, תוך בחינה חוזרת של ההצדקה לכבילה (בש"פ 654/20 פלוני נ' מדינת ישראל (26.01.2020)).
לעניין זה יפים דבריה של הנשיאה (בדימוס) ד' בייניש בע"פ 5121/98 טור' יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' (פורסם בנבו, 04.05.06): "המעמד שניתן לזכויות היסוד של האדם מאז הוחקו חוקי היסוד בשנת 1992 נתן משקל רב יותר להתחשב בזכויות האדם המוגנות, ובנסיבות מתאימות אף גדל המשקל שיש לייחס להן לעומת ערכים ואינטרסים מתחרים. כך בוודאי בתחום המשפט הפלילי הנוגע באופן ישיר לזכותו של אדם - בין שהוא נאשם ובין שהוא נפגע עבירה – לכבוד, לחירות ולשלמות הגוף והרכוש" (פסקה 46) על הרקע הזה התקבלה לא אחת הטענה כי לאחר חקיקת חוק המעצרים, לאור תוצאתו הקשה והפוגענית של הליך המעצר ועל רקע המציאות החוקתית, ניתן לפצות אדם אשר נעצר מעצר שווא גם בגין נזקים שאינם ממוניים ואשר עניינם בפגיעה בזכויות, בכבוד ובחירות הנגרמים כתוצאה ממעצר, ואין בית המשפט מוגבל לסכום הפיצוי הקבוע בתקנה 8(א) לתקנות הפיצוי, הקובעת פיצוי בגין אובדן השתכרות בלבד (מ"י (ב"ש) 12543-01-15 אבו סעלוק נ' משטרת ישראל - תחנת דימונה, 06.12.15; מ"י (חי') 6081-02-15 אלון נ' מדינת ישראל, 03.11.2015; צ"א 24231-06-21 סוויסה נ' משטרת ישראל - תחנת גלילות, החלטתי מיום 13.06.2021 ופירוט הדוגמאות בסעיף 53; מ"י 32349-02-22 בציר נ' תחנת משטרה – בני ברק, החלטתי מיום 03.04.2022).
לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת את עתירת ההגנה ראויה וסבירה ומורה למשיבה לפצות את המבקש בסכום של 5,000 ₪.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו