מעצר בגין התעללות בבעלי חיים על ידי אדם

במסגרת אישום זה מיוחסות למבקש עבירות נוספות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, היתעללות בבעל חיים, איסור הובלת בעלי חיים ברכב והסתייעות ברכב לעבור עבירה.

בהקשר זה נציין כי על פי כתב האישום, העופות שנגנבו נדחסו באכזריות לרכב, חלקם נפלו אל מותם תוך כדי נסיעה, ולאחר שהרכב שבו נסעו הגנבים נתפס על ידי המישטרה, אותרו בו 330 עופות כאשר כ-150 מהם ללא רוח חיים.

בהמשך, התיר בית המשפט למבקש לצאת במהלך שעות היום את מקום חלופת המעצר לצורך עבודה.

בהחלטתו בערר, בית המשפט המחוזי ציין כי המשיבה לא ערערה על ההחלטה בדבר התשתית הראייתית, אך בהיתחשב בראיות הקיימות כפי שפורטו על ידי בית משפט השלום, לא ניתן לומר כי רף הראיות בעיניינו של המבקש "הוא רף שנמוך במידה רבה מן הרף הגבוה". בית המשפט המחוזי קבע כי בהנתן עברו הפלילי של המבקש, הכולל מאסר מותנה; היותו לכאורה חוליה משמעותית ביזום ובביצוע העבירות, כפי שעולה מהחלטתו של בית משפט השלום; ותסקיר שירות המבחן המלמד על מגמת הסלמה במעורבות המבקש בעבירות רכוש – לא היה מקום לסטות מהמלצת שירות המבחן להורות על מעצרו של המבקש בפקוח אלקטרוני.

כך, בתיקון מס' 101 משנת 2009 נוסף סעיף 384א הקובע כלהלן: גניבה בנסיבות מיוחדות 384א. (א) הגונב דבר כמפורט להלן, דינו – מאסר ארבע שנים: (1) דבר המשמש חלק מקוי תשתיות, מתקני תשתיות או חיבור אליהם, או דבר שמטרתו הבטחת בטיחות הציבור; (2) דבר המשמש כלי עבודה או אמצעי להפקת פרנסתו של אדם, ובכלל זה כלים חקלאיים, תוצרת חקלאית, בקר או מקנה, ובילבד שערכו של הדבר הנגנב עולה על 1,000 שקלים חדשים; (3) דבר בעל ערך תרבותי, מדעי, הסטורי, דתי או אומנותי.

...

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

כשלעצמי, אני סבור כי יש לשנות את נקודת המוצא לגבי מי שנתפס כשהוא מבצע גניבה חקלאית, זאת, לא מחמת העובדה שגניבות חקלאיות הפכו למכת מדינה – שהרי מכת מדינה אינה עילת מעצר כשלעצמה – אלא בשל המסוכנות האינהרנטית הטבועה בעבירות אלה.

סוף דבר, שהבקשה נדחית.

הנאשם הורשע לפניי – על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, שניתנה במסגרת הסדר טיעון דיוני ללא הסכמות לעניין העונש – בשתי עבירות של היתעללות בבעל חיים, לפי הוראות סעיף 2 יחד עם סעיף 17(א)(1) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 (להלן – חוק צער בעלי חיים), ובשתי עבירות של איומים, לפי הוראות סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) .

עיקר טיעוני הצדדים: ב"כ המאשימה עמדה בטיעוניה על הערכים החברתיים, המוגנים על ידי חוק צער בעלי חיים, אשר מגלמים את החובה להגן על בעלי חיים חסרי הישע.

לחלופין, ככל שלא תיתקבל עתירה זו, הוסיף הסנגור ובקש כי בית המשפט יסתפק בתקופה הלא מבוטלת, של 21 ימים, בה שהה הנאשם במעצר בגין תיק זה. עוד ביקש הסנגור לדחות את בקשת המאשימה למתן צו לפי הוראות סעיף 17(ו) לחוק צער בעלי חיים.

...

בנסיבות אלה – וכן בהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה – אני קובע כי מתחם העונש ההולם, במקרה זה, משתרע בין חודשיים מאסר בפועל, שניתן לשאתם בדרך של עבודות שירות, לבין 10 חודשי מאסר בפועל.

עוד יש לציין, כי ב"כ המאשימה לא עתרה להשתת קנס כספי אלא לקביעת פיצויים למתלוננת, ועתירה זו מקובלת עליי.

מכל מקום, בהתחשב במכלול נסיבות ביצוע העבירות כפי שתוארו לעיל, כאשר הנאשם אף מצא לנכון לתעד בעצמו את מעשי ההתעללות, אני מוצא – בהתאם לסמכותי לפי הוראות סעיף 17(ו) לחוק צער בעלי חיים – כי נוכח העבירות ונסיבותיהן מתן צו כאמור נחוץ להגנה על בעלי חיים, ונעתר לבקשת המאשימה בעניין זה. סוף דבר: אשר על כן – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: (א) חודשיים מאסר בפועל.

בבית המשפט העליון דנ"פ 4319/23 לפני: כבוד הנשיאה (בדימ') א' חיות המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה מיום 6.6.2023 לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 664/23 מיום 24.5.2023 אשר ניתן על ידי השופטים י' אלרון, א' שטיין וי' כשר; נימוקי הבקשה לדיון נוסף מיום 23.7.2023; תגובת המשיבה מיום 28.9.2023; תשובת המבקש מיום 7.11.2023 לתגובת המשיבה בשם המבקש: עו"ד יגאל בלפור; עו"ד אריאל הרמן; עו"ד חנן ג'בסקי בשם המשיבה: עו"ד ורד חלאוה ][]החלטה

על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.11.2020 בשעות הערב, שיסף המבקש את פניו של נפגע העבירה באמצעות סכין בעלת להב באורך 20 ס"מ. לאחר מכן, דקר המבקש את נפגעת העבירה א' בידה ושיסף את צוארה של נפגעת העבירה ב'.

על פי כתב האישום, לאחר מעצרו של המבקש הוא היתנגד שייעשה בו חפוש, תוך שהוא מניף את ידיו לכיוון הסוהרים ונושך אחד מהם בכף ידו.

מצבו הנפשי של המבקש, כך על פי החלטת בית המשפט המחוזי, נבע בעקרו מפוסט טראומה קשה שממנה הוא סובל, אשר נגרמה לו בעקבות היתעללות חמורה שעבר בילדותו.

באשר לסוג הנסיבות, הפנה השופט אלרון לפרשנות שנתן בית משפט זה לסעיף 301א(ב) לחוק העונשין בע"פ 6338/20 חיים נ' מדינת ישראל (7.7.2022) (להלן: עניין חיים), ובפרט ל"נסיבות המיוחדות" הקבועות בו, המאפשרות להרשיע אדם שביצע רצח בנסיבות מחמירות, בעבירת הרצח "הבסיסית". לפי פרשנות זו, אותן "נסיבות מיוחדות" נוגעות לנסיבות המתקיימות במעשה העבירה ולא לנסיבותיו האישיות של העושה.

...

עניין לנו, איפוא, במהלך פרשני שערך בית המשפט בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים, ולא שוכנעתי כי מהלך פרשני זה מצדיק דיון נוסף (ראו: עניין דברה, בפסקה 13; דנ"פ 5071/22 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (4.12.2022)).

העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד נושאת אף היא משקל מסוים ותומכת במסקנה כי דין הבקשה להידחות (ראו למשל: עניין רוזקוב, בפסקה 16; דנ"פ 4566/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (2.1.2020)).

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית.

כך נאמר ברע"פ 8122/12 פחמאווי נ' מדינת ישראל (27.1.13) - "יש מקום להחמיר בענישה הנוגעת לפגיעה בבעלי חיים, הן חיות הבר הן חיות הבית. היתאכזרות ופגיעה בבעלי חיים, מעבר לפגיעה העקיפה שהיא גורמת לבני האדם, מעידה על אטימות לב וקהות חושים. נדמה כי דוקא בעידן הנוכחי, עידן השפע הטכנולוגי, חשופים בעלי החיים לאלימות חריפה מבעבר. חדשות לבקרים אנו שומעים על נסויים מעוררי פלצות הנעשים בחיות תמימות לצרכים מסחריים, על תנאי גידול ואחזקה אכזריים של בעלי חיים בתעשיית המזון, ועל צימצום מרחב המחיה הטבעי של בעלי חיים מוגנים המנסים לשרוד בטבע. ברי, כי ישנם מקרים בהם אין מנוס מפגיעה בחי ובצומח, בין אם לשם הצלת חיים אדם ובין אם לצורך פיתוח אנושי. יחד עם זאת, חובה עלינו להקפיד הקפדה יתרה לצמצם את הכאב הנגרם על ידינו, בייחוד כאשר מדובר במי שאת זעקותיו אנו מתקשים לשמוע, ושאינו יכול לעמוד על זכויות. מהלך זה, להגנת האנושיות שבנו על ידי צימצום פגיעתנו בבעלי החיים הסובבים אותנו, צריך להשפיע על כלל תחומי המשפט, ובתוכו אף על המשפט הפלילי". גם ברע"פ 8819/20 היתם נ' מדינת ישראל (31.12.20) נאמר לענין זה - "בית משפט זה שב ועמד על הצורך בהחמרת הענישה בעבירות של ציד בלתי חוקי, ובפרט כאשר הן נעשות תוך היתעללות והתאכזרות כלפי בעלי חיים... אין להשלים עם היתעללות והתאכזרות כלפי בעלי חיים, תופעה לה אנו עדים לא אחת לאחרונה. מן הראוי לשוב ולהדגיש כי במענה להתנהלות שכזו יש לגזור במקרים המתאימים גם עונשי מאסר בפועל לצורך הרתעת נאשמים בעבירות מסוג זה, ועבריינים פוטנציאליים נוספים". ובעפ"ג (מחוזי ב"ש) 25094-03-20 מדינת ישראל נ' בשארי (3.6.20) נאמר - "החובה המוסרית המוטלת על האדם להגן על בעלי החיים, ברורה מאליה, ולצידה קבועות בחוק הוראות מתאימות המטילות סנקציה פלילית על פגיעה בבעלי חיים. 'חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם, אלא גם ביחסה לבעלי החיים'"(ראה הצעת חוק צער בעלי חיים – ה"ח 2127 תשנ"ב)".

בעיניינו של הנאשם, מדובר ב-14 אישומים; ב-8 אישומים הורשע הנאשם בסיוע לציד ובהתעללות בבעלי חיים; ב-4 אישומים הורשע הנאשם כמבצע עקרי בשתי עבירות אלה; וב-2 אישומים נוספים כמבצע עקרי בגין היתעללות בבעלי חיים.

לעניין זה נקבע בת"פ (שלום ת"א) 10697-10-20 מדינת ישראל נ' מוריסון (4.4.21): "הלכה למעשה, דוקא צו כאמור הוא לא רק בבחינת עונש ראוי לעבירות היתעללות בבעלי חיים, אלא גם אמצעי הולם למניעת ביצוען של עבירות דומות בעתיד. לפיכך, בקשה למתן צו כאמור היא ראויה במקרים של היתעללות בבעלי חיים ומשקפת נכונה את הרגישות שיש לגלות לצרכיהם". הגם שבמקרה דנן, המאשימה עתרה לקבלת הצוו אגב אורחא, בלשון רפה, בשלהי טיעוניה לעונש, באופן גורף ומבלי להסביר או לפרט; והגם שיש טעם בדברי ב"כ הנאשם שהגבלה כזו לא נתבקשה עם שיחרורו של הנאשם ממעצר כחלק מהתנאים המגבילים שהוטלו עליו – כך שבפועל, הנאשם ממשיך להחזיק בכלבו עד עתה, משך כשנה – הרי שכלל הנסיבות מצדיקות מתן צו כאמור, וזאת בהתאם לכוונת המחוקק.

...

לאור האמור לעיל, נוכח היעדר עבר פלילי, הודאתו של הנאשם במסגרת הסדר טיעון, חיסכון בזמן שיפוטי, היות הנאשם נתון במעצר משך חודשיים, ולאחר מכן כ-8 חודשים באיזוק אלקטרוני ובתנאים מגבילים, ונוכח הירתמות מסוימת וראשונית להליך טיפולי פרטי; אך מנגד קיומו של תסקיר שלילי המצביע על קושי בלקיחת אחריות והיעדר המלצה שיקומית, אני קובע שיש למקם את עונשו של הנאשם מעל לתחתית מתחם העונש ההולם.

צו לפי סעיף 17(ו) לחוק צער בעלי חיים סעיף 17(ו) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 קובע שאדם שהורשע בעבירה לפי סעיף 2 לחוק, כבמקרה שלפניי, ומצא בית המשפט שנוכח אופי העבירה ונסיבותיה הדבר נחוץ לשם הגנה על בעלי החיים, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש אחר, לצוות כי אותו אדם יוגבל מלהחזיק בעלי לחיים לתקופה שיקבע.

לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 27 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו, מיום 8.2.22 עד יום 17.4.22.

בבית המשפט העליון בש"פ 2268/24 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקשות: 1. אורה חיה רקלין 2. מוריה רקלין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ב-עמ"ת 34630-03-24 מיום 15.3.2024, שניתה על ידי השופטת ע' כהן בשם המבקשות: מר אברהם ריקלין ][]החלטה

ביום 29.2.2024 קבע בית משפט השלום (השופט א' סלטו), ב-בשה"ת 56290-02-24, כי אף שהמבקשות מפרות פעם אחר פעם את צו ההרחקה, שיקלול נסיבות המקרה, ובכללן העובדה שלא נשקפת מהמבקשות מסוכנות לבטחונו של אדם או לבטחון הציבור, מביא למסקנה שאין מקומן של המבקשות בבית מעצר.

אירועים אלו לא הרתיעו את המבקשות, והן חזרו והפרו את הצוו אף לאחר שחרורן ממעצר בעקבות החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 23.2.2024, וזאת בימים 7.3.2024 ו-13.3.2024.

הבקשה שלפניי, אשר נכתבה על ידי אביהן של המבקשות כמיצגן, נפרסת על פני 13 עמודים הכתובים בכתב יד, בהם נשטחו טענות שונות ומשונות, בדבר היתנכלות של אישים בכירים ברשויות המדינה ובציבוריות הישראלית למבקשות ולמשפחתן, ובדבר מזימות קשר מצד מדינות זרות שמטרתן להשפיע על מדינת ישראל ועל אזרחיה.

...

משכך דינה של בקשת רשות הערר דנן להידחות, וליתר דיוק, להידחות על הסף.

מעבר לצורך, יצוין כי גם לגוף העניין (מונח המעורר קושי בנסיבות) דינה של הבקשה להידחות.

משכך, אין מקום לשמוע את טענות המבקשות לעניין זה, בהליך דנן, בגדרי בקשה לערור ב-"גלגול שלישי". סיכומו של דבר: הבקשה למתן רשות לערער על החלטת בית משפט קמא נדחית.