מעסיק שלא נתן לעובד זמן מספיק להתכונן לשימוע לפני פיטורים

לתובע נערך שימוע כדין אשר במהלכו היה התובע מיוצג וניתן לתובע מספיק זמן להערך אליו.

עוד נפנה לדברים שנאמרו בע"ע (ארצי) 554-09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ - משה שמיר [פורסם בנבו] (13.1.11) לפיהם: "על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסוימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת הקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להיבחן בנסיבותיו".   התובע לא הוכיח את טענתו כי יעדי המכירות שהוצבו לו על ידי הנתבעת אינם יעדים ראליים.

מצאנו שהערכת התובע על תיפקודו שנכתבה על ידי תומר לתקופה קודמת עת הוא טרם החל את עבודתו בנתבעת אין בה טעם לפגם ובודאי שאינה טעות יסודית שיש בה כדי לאיין את הפיטורים ו/או השימוע.

מצאנו שהיה משבר אמון בין התובע לתומר, הגיע מנהל חדש והעריך את התובע בצורה שונה והתובע סרב לקבל ביקורת קשה זו. מצאנו שבתוכן מכתב הזימון לשימוע ודו"ח הערכת עובד המהוים מכתבים פורמאליים מאת מעסיק אין ביטויים שניתן לראותם כ"לשון הרע" או כ"הוצאת דיבה" כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע או על פי מבחן האדם הסביר כבפרשת אבידן.

...

עוד נפסק שהתובע ישלם לנתבע 2 שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין וביום 17.4.19 ניתן פס"ד על ידי מותב ביה"ד בהרכב כב' השופטת לאה גליקסמן, כב' השופטת חני אופק גנדלר וכב' השופט אילן סופר במסגרתו נקבע כי ערעור התובע בעניין תביעתו להפרשי פיצויי פיטורים ולהחזר הוצאות – נדחה ואילו ערעור התובע בעניין נסיבות סיום קשר העבודה ועילות התביעה הקשורות לכך ובעניין פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע מתקבל, כך שתביעות אלה יתבררו מחדש בפני מותב אחר (להלן - פסה"ד המחזיר).

במסגרת ההליכים בתיק ובעקבות פסה"ד המחזיר נעתר בית הדין לבקשת התובע להגיש כתב תביעה מתוקן.

מצאנו שהיה משבר אמון בין התובע לתומר, הגיע מנהל חדש והעריך את התובע בצורה שונה והתובע סירב לקבל ביקורת קשה זו. מצאנו שבתוכן מכתב הזימון לשימוע ודו"ח הערכת עובד המהווים מכתבים פורמליים מאת מעסיק אין ביטויים שניתן לראותם כ"לשון הרע" או כ"הוצאת דיבה" כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע או על פי מבחן האדם הסביר כבפרשת אבידן.

משכך, נדחית גם תביעת התובע לפיצוי בגין לשון הרע.

סוף דבר על יסוד כל האמור – התביעה נדחית.

זכות השימוע ושימוע בכתב – פן נורמאטיבי ברבות השנים התגבש מעמדה של זכות הטיעון של עובד, הבאה לידי ביטוי בחובתו של המעסיק לקיים הליך שימוע טרם פיטוריו, למעמד של זכות יסוד: "הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הנה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה.

  עוד נקבע כי קיימת חובה ליתן לעובד זמן מספיק להתכונן לשימוע ולגבש התייחסותו לטענות המופנות כלפיו (ראו ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי - מ.ד.פ. ילו בע"מ (16.3.2008) בסעיף 35 לפסק הדין) ואילו בפרשת סולטני נקבע כי: "נוסיף ונטעים, כי חובת השימוע לעובד והנטל לקיומה הוא על המעסיק הבא לגרוע מזכויות העובד, או לפגוע בהן. בהיעדר טעמים עינייניים של ממש, אין זה מן הראוי כי המעסיק יקבע סד זמנים דחוק שאינו מאפשר לעובד להערך כנדרש להליך השימוע העלול לחרוץ את גורלו" (ע"ע14039-0711 חנה סולטני – מדינת ישראל, משרד החינוך, 19.12.2013).

כך, נקבע בע"ע (ארצי) 383/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים נ' לסלי פנחס וניט (פורסם בנבו, 7.12.2008) – "אין באמור לעיל כדי למנוע ממעסיק לפטר עובד השוהה בתקופת אי-כושר ומקבל דמי מחלה. אולם, המעסיק אינו רשאי לקבוע את מועד סיום יחסי העבודה למועד הקודם למועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם זכאי העובד מכח חוק דמי מחלה." בסע"ש (נצ') 14277-10-14 יוסי לוי נ' עריית צפת (פורסם בנבו, 4.7.2016) הסב כבוד השופט טל גולן את תשומת הלב לדברי ההסבר לתיקון מס' 3 לחוק, כאשר בהצעת החוק צוין במפורש כי "אין בתיקון המוצע כשלעצמו כדי להשליך על המועד לעריכת שימוע לעובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה לגבי כוונת המעביד לפטר אותו, או כדי לקבוע את המועד שמותר למעביד להודיע על כוונתו לפטר את עובדו". משמע, לא הייתה כל מניעה בדין מניהול הליך הפיטורים בעת שהתובע שהה בימי מחלה, ובכך אף מתייתר הדיון בשאלה אם אישורי המחלה של התובע היו תקינים ואם היה על הנתבעת לקבלם, אם לאו.

...

על כן בשל זניחת הטענה, ומאחר שכאמור לעיל, לא נפל פגם בפיטוריו של התובע, דין הדרישה להשיבו לעבודה, להידחות.

סוף דבר דין התביעה על כל רכיביה - פיצוי בגין אי עריכת שימוע, פיטורים שלא כדין, פיצויי פיטורים, אבדן השתכרות עתידי, זכויות סוציאליות נלוות, התנכלות תעסוקתית ועגמת נפש, להידחות.

באשר לפיצוי בגין פגיעה רפואית, פיזית ונפשית – דין התביעה להימחק.

בנוסף עותרת התובעת לפצוי בגין פיטורין שלא כדין (אי עריכת שימוע כדין) ומפנה את טענותייה לשימוע שנערך לה בחודש יולי 2013 אשר היה רווי פגמים רבים, שכן לא ניתנה לה היזדמנות כנה ואמיתית להיתגונן ולהשמיע טענותייה.

פיטורים שלא כדין האם הנתבעות קיימו את זכות השימוע? מקורה של זכות השימוע או זכות הטיעון הוא בכללי הצדק הטבעי, והיא מבוססת על ההלכה הכללית לפיה רשות ציבורית לא תיפגע במעמדו של אדם בטרם תעניק לו היזדמנות להשמיע את דעתו (בג"צ 654/78 ריבה גינגולד נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד ל"ה(2), 649; דב"ע נד/120-3 יחיאל שבח - ראש עירית תל אביב, פד"ע כו עמ' 95).

הינה כי כן, לא ה"טקס" שיוכתר כ"שימוע" הוא הקובע, אלא תוכנו של ההליך, אשר ביסודו אותה הידברות בין המעסיק לעובד, במסגרתה יציג המעסיק בפני עובדו את הסיבות שביסוד כוונת הפיטורים וייתן לעובד היזדמנות הוגנת להיתגונן ולנסות לשכנע, וזאת אף אם אין כל ודאות (סע"ש 13953-11-14 שגב דאדו - מוקד המודעות הארצי בע"מ, 2.7.17).

כמו כן, השימוע עצמו עתיד היה להתקיים 5 ימים לאחר מכן כך שניתנה לתובעת זמן מספיק להערך לשימוע עצמו.

...

ממילא, הנתבעות טענו, ואנו מקבלים גירסה זו, כי לא הייתה "המתנה" לשעת כושר כלשהי, אלא דווקא לאחר שהתובעת חזרה מחופשת הלידה היא החלה לעבוד בכפיפות למנהלת אחרת שלא הכירה אותה קודם (גב' משולם), אולם גם למנהלת החדשה היו טענות ביחס לתיפקודה המקצועי ורק בנסיבות אלה היא זומנה לשימוע חדש.

לפיכך, התובעת לא הצביעה על הוראה כלשהי שהופרה על ידי הנתבעות מכח חוק עבודת נשים ועל כן אנו דוחים את תביעת התובעת לפיצוי בגין רכיב זה. האם הנתבעות הפרו את חובת תום הלב המוגברת? שעה שקבענו כי לא היה דבר בהעסקתה של התובעת שניתן לראות בו התעמרות ו/או התנכלות תעסוקתית וכן כי התובעת לא פוטרה שלא כדין וכי לא הייתה הפרה של חוק עבודת נשים, ברי כי גם לא הופרה חובת תום הלב מצד הנתבעות ועל כן דין רכיב זה – להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

בתצהיר התובעת (סעיף 16) נוספה טענה לפיה לא ניתן לתובעת זמן מספיק על מנת להתכונן לשיחת השימוע.

כך למשל, בהודעה מיום 20.6.16 שרביט כתבה: "נושא השיפור (בתקווה שיהיה) ייבחן לאורך תקופה (ועד חודשיים מהיום) כשצריכה להיראות מגמה של שיפור בדמות עלייה בקצב ההכנסות והדבקת הפער, החל מהתקופה הקרובה ועד חודשיים קדימה שאז נבחן מחדש את הנושא." ור' גם בעדותה של שרביט בעמוד 15, שורה 33 עד עמוד 16 שורה 11: "נוהלה שיחה ביני לבין התובעת שהועלו בה הנימוקים למה בעצם יש בעצם איזה מחשבה לסיים את יחסי עובד ומעביד בינינו, ומאחר ששתינו היינו בשיחה אז הדברים ברורים. אני מתייחסת לסעיף 26 לתצהירי, בתאריך 20.6. נערכה שיחה ביני לבין שרון , השיחה היתה מאוד ברורה שיש חוסר שביעות רצון ביחס להכנסות וההיעדרויות שלה. אולי ברמה הפורמאלית לא היתה כותרת של 'שימוע' אך בסופו של דבר היתה אמירה שאנחנו לא מרוצים וניתנו לה הוראות אופראטיביות כדי לשפר את הדברים. הוגדרו חודשיים וניתנו לה ארבעה חודשים. לפנים משורת הדין לבוא ולתת יותר מהזדמנות נאותה לבוא ולתקן את הדברים. גם אם אין את הפורמאלית של 'שימוע', ניתן היזדמנות לתת מענה להשתפר." לגבי אותה שיחה, ציינה התובעת בסיכומיה כי "...שפכה את ליבה והסבירה בפרטי פרטים מדוע היא נימצאת בימי מחלה רבים וכי תעשה כל שביכולתה ,"להדביק את הפער", יצאה מעודדת מהשיחה וחשבה כי כל בעיותיה נפתרו וכי "אבן" נגולה מליבה" (סעיף 16 לסיכומי התובעת; ההדגשות במקור - ד.ו).

ר' גם הנפסק בע"ע (ארצי) 27280-06-16 לנקרי – אינופרו פיתרונות טכנולוגיים חדשניים בע"מ, 31.10.17: "הגם שהגשמת חובת השימוע יכולה להיות במספר דרכים הרי שניתן לזהות מכנה משותף חיוני בין הדרכים השונות לקיומה, וזאת על מנת שתכלית השימוע תוגשם. מכנה זה – מבלי להתיימר למצותו – כולל, בין היתר, יידוע העובד בדבר אפשרות הפיטורים; מתן הנימוקים המפורטים בגינם נשקלת אפשרות פיטוריו מספיק זמן מראש, וזאת על מנת שתהא לעובד האפשרות להערך לקראת השימוע; שקילת טענות העובד בנפש פתוחה וחפצה; ככל שהעובד חפץ להיות מיוצג בהליך השימוע שמורה לו ככלל הזכות לכך" (מתוך עע (ארצי) 23402-09-15‏ ‏ אוריאל ברד - קנסטו בע"מ (28.2.17)).

אשר לפרק הזמן שניתן תובעת לפני השימוע (יומיים), הרי שהתובעת לא סברה בזמן אמת כי פרק זמן זה אינו מספק וגם לא ביקשה לדחות את מועד השימוע על מנת להערך לו. על כן עניין זה כשלעצמו אינו מהוה פגם בהליך.

...

" לאחר מכן הוחלפו מכתבים בין באי כח הצדדים ובסופו של דבר הוגשה התובענה שבפנינו לבית הדין.

לסיכום האמור בחלק זה של פסק הדין, התביעה לעמלות מתקבלת רק בחלקה ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום שהודתה בו, בסך 2,626 ₪ (סעיף 25 לתצהיר ליפוביץ).

סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה.

יחד עם זאת, לאור הפער בין הסכום הנתבע (116,537 ₪) ובין תוצאת ההליך, מצאנו לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת, בגובה הסכום שנפסק לזכותה, כך שבסופו של דבר – איש מהצדדים לא ישלם דבר לחברו.

לעניין זה נקבע בע"ע (ארצי) 383/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים – לסלי פנחס וניט (ניתן ביום 07.12.2008) כי: "ונבהיר. אין באמור לעיל כדי למנוע ממעסיק לפטר עובד השוהה בתקופת אי-כושר ומקבל דמי מחלה. אולם, המעסיק אינו רשאי לקבוע את מועד סיום יחסי העבודה למועד הקודם למועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם זכאי העובד מכח חוק דמי מחלה." (ההדגשה לא במקור – י.ש).

אכן, ייתכן כי התובעת לא הייתה מודעת מספיק למשמעות הליך השימוע והשלכותיו, ועל פניו נכון היה מלכתחילה לתת לתובעת זמן ארוך יותר להתכונן לשימוע .

כאמור – גם בנקודה זו מצאנו כי מאחר שבהליך השימוע נישאלה לגבי דחייה והשיבה בשלילה , אינה זכאית לפצוי בשל כך. אלא שכאמור, נכון היה מלכתחילה לאפשר לה זמן ארוך יותר להתכונן ולהתייעץ בצורה מקצועית יותר בטרם ישיבת השימוע (ולא 3 ימים כולל ששי שבת).

...

שתי נקודות אלו אמנם לא מזכות אותה בפיצוי, כאמור, אם כי סבורים אנו כי יש בנסיבות אלו כדי להצדיק הליכה לקראתה בנושא ההוצאות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

כפי שהובהר לעיל ולמרות שהתביעה נדחית – אין צו להוצאות.