מעסיק שהסכים והתחרט לדחות את סיום העסקת עובד שהתפטר

בנגוד לטענת הנתבעת, היא לא סייעה לתובעת בבצוע העבודה ולמעשה משפחתה התגייסה לסייע לה. במהלך חודש מאי 2017 סיימה את תפקידה היו"ר אלכסנדרה רובין והחליף אותה מר יאיר שראל.

בראשונה, סירבה התובעת אולם לאחר תזכורות רבות מהמזכיר, היא נעתרה, תוך שהיא מבהירה היטב למזכיר כי הסכמתה כפופה לכך שהנתבעת תפטר אותה בהתאם לתנאי ההסכם שלה, דהיינו הודעה מוקדמת בת 60 ימים, השלמת פיצויים ודמי היסתגלות, בשים לב לכך כי בדחיית מועד סיום העסקתה, היא מאבדת את ההזדמנות להתפטר בדין מפוטר לטובת גידול בנה.

סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, קובע חריג לפיו: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקבוצי החל על המעסיק והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר". טענה התובעת כי הוראות סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים חלים על העסקתה מכח צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 (ראו סעיפים 7-9 לצוו).

סעיף 7(ד)(1) לחוק עבודת נשים קובע: "עובדת רשאית להיעדר מהעבודה, מתום תקופת הלידה וההורות, מספר חדשים כרבע מספר החדשים שבהם עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה, אך לא יותר משנים עשר חודשים מיום הלידה וחלק של חודש לא יבוא במנין, ואולם ממספר החודשים שתהיה העובדת רשאית להיעדר בהתאם לפסקה זו, יופחתו מספר השבועות שבהם עלתה תקופת הלידה וההורות שנוצלה על ידי העובדת לפי סעיף 6(ב)(1), על חמישה עשר שבועות, או על תקופה של חמישה עשר שבועות, בתוספת הארכות;" בתחילה, הכחישה הנתבעת כי בשיחה עם יו"ר הנתבעת, מר יאיר שראל, ביקשה התובעת לצאת לחל"ת ואף הכחישה את הסרוב שטענה התובעת (סעיף 29 בכתב הגנתה), אלא שבעדותו אישר מר שראל כי סרב לבקשת התובעת לצאת לחופשה ללא תשלום: "ש. רחל טוענת בסעיף 32 לתצהיר שלה שבשיחה הזאת שהזכרת היא אמרה לך שהיא מתחרטת שלא יצאה לחופשה לידה ורוצה לצאת לחופשה ללא תשלום זוכר את זה?

...

איני נדרש לדון בשאלה מפני מה לא שובצה אותה מחליפה לעבוד במקום התובעת, שכן בסופו של דבר הצדדים הגיעו לסיכום ולפיו התובעת תמשיך לעבוד ותקבל תמורה.

על כן, דין תביעת התובעת ברכיב זה – להידחות.

סוף דבר דין התביעה להתקבל בחלקה.

גם עיון בתצהיר עדת הנתבעת הגב' סיוון אוסטרובסקי- מנהלת משאבי אנוש של הנתבעת מעלה כי העידה כי אכן התובע התפטר מעבודתו והנתבעת הסכימה כי מועד סיום העסקתו בפועל יהיה בתחילת חודש 12/15: "בחודש אוגוסט 2015 פנה התובע לחברה והודיע על כוונתו לסיים את עבודתו על רקע רצונו להתחיל בלימודים מתקדמים בטכניון. 8. עם הודעתו על סיום עבודתו בחברה, ביקש התובע כי החברה תאפשר לו להמשיך להיות מועסק על ידיה עד לחודש דצמבר 2015, על מנת שיכול להגיע למועד שבו אמורות להבשיל עבורו מניות חסומות של החברה (RSUׂׂ) שהוקצו לו בעבר. כמו כן, ביקש התובע לנצל יתרת ימי חופשה גבוהה שעמדה לרשותו באותו מועד... 9. החברה באדיבותה ובצעד שכלל אינו מובן מאליו נענתה לבקשתו של התובע, ובהקשר זה הצדדים הגיעו להסכמה לפיה העסקתו של התובע תסתיים בתחילת חודש 12/15". עיון בתצהירו של אבישי אביטל, הממונה הישיר על התובע מעלה כי הצהיר גם הוא כי הנתבעת קיבלה את התפטרות התובע והסכימה למועד סיום העסקת התובע (ר' סעיפים 5-6 לתצהירו).

. לעובד שיש זכות בסיסית להחליט על התפטרותו: "ראש וראשון נקדים ונאמר, כי זכותו של אדם בישראל לעבוד וכחלק מהותי הימנה קמה אף זכותו להתפטר. אלה הן זכויות יסוד חברתיות ובסיסיות הנגזרות מהזכות החוקתית לאוטונומיה אישית של העובד ומן הזכות לכבוד והמעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק. לפיכך, אין מונעים מאדם להתפטר ולסיים את יחסי העבודה בינו לבין המעסיק.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה והתביעה שכנגד מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין הסכומים המפורטים להלן: סך של 56,316 ₪ בגין אי הקצאת אופציות ומניות (לאחר קיזוז הקדמה מוקדמת והשלמת פיצויי פיטורים), בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.12.15 ועד יום התשלום בפועל.

התובע ישלם לנתבעת, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין סך של 25,000 ₪ בגין לשון הרע, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.12.15 ועד יום התשלום בפועל.

הנתבעת הדגישה, כי באותו יום התובעת קיבלה הדרכה טלפונית צמודה מעורכת דין והסכימה לעזוב את מקום העבודה רק לאחר שיפית אישרה לעוה"ד הנ"ל, כי התובעת תקבל את כל זכויותיה.

מהאמור לעיל עולה, כי סיום העסקתה בפועל של התובעת היה תוצאה של פיטוריה לאלתר בשל סרובו של הנתבע לקבל את הודעתה על ביטול התפטרותה.

העובדה שהתובעת הודיעה שבועיים קודם לכן על התפטרותה, לא מאיינת אוטומאטית את זכותה לנסות ולהסביר למעסיקה מדוע היא מתחרטת ולבקשו לשקול את המשך העסקתה.

פיצוי בגין הודעה מוקדמת משקבענו כי התובעת התפטרה ולא פוטרה, היא לא זכאית לדמי הודעה מוקדמת ועל כן אנו דוחים את רכיב התביעה הנ"ל. טענות הקזוז של הנתבע כאמור לעיל, הנתבע דרש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, את מלוא סכום פצויי הפיטורים ששולם לה, דמי הודעה מוקדמת ופצוי בגין הנזק שגרמה למקום העבודה.

...

דין טענות הקיזוז להידחות, ונבהיר.

יחד עם זאת, לא מצאנו עילה לשלול בדיעבד מהתובעת את פיצויי הפיטורים שהנתבע החליט לשלם לה עם סיום עבודתה.

אחרית דבר הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב בסך 3,500 ₪.

בתקופת העסקת התובעת, סוכם עימה כי תתוסף לה עבודת ניקיון של המשרד (ללא עזרה), בתוספת שכר, וזו התבצעה בימי שלישי בדרך כלל.

התובעת התמהמה עם מכתב ההתפטרות שכן סברה כי אולי תוכל להתחרט על כך. התובעת רצתה רק לשפר תנאיה בעצם התפטרותה.

לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת" (ע"ע 26707-05-11 חיים שבתאי – טכנובר בע"מ 10.6.2013) וראו בהרחבה אצל יצחק לובוצקי סיום יחסי עבודה, הוצאת בורסי, מהדורה חמישית - 2020 פרק 9.

יתר על כן, גם במכתב מיום 25.7.19 אותו שלחה התובעת אל הנתבע, כ- 5 חודשים לאחר סיום העסקתה, לא התלונה על אודות אי תשלום פצויי הפיטורים שלה בגין התפטרות בדין מפוטר, או אודות הנסיבות שהביאו להתפטרותה.

בכל הנוגע לטענת התובעת לפיה הנתבע מנע ממנה יציאה לחופשה ועל כן עתרה (ולא הסבירה אופן חישוביה) לתשלום 50,000 ₪ - הגענו למסקנה כי דין הטענה להדחות.

...

סוף דבר על כן על הנתבע לשלם לתובעת הסכומים הבאים: הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות -50,000 ₪; חופשה שנתית- 11,250 ₪; פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד- 1,500 ₪.

לאור התוצאה אליה הגענו ומשפסקנו סכום הנמוך מ-20 אחוז מסכום התביעה, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

מצאנו לחזור גם בפסקת הסיום על דברי התובעת עצמה בעדותה בפנינו לפיהם אין לה טענות כלפי עו"ד יעקב עוז בעצמו.

ביום 29.10.17, הציע הנתבע לתובע לסיים את העסקתו, והתובע הסכים לכך, תוך דרישה לקבל סכומים שלטענתו הובטחו לו ע"י הנתבע, אלא שהנתבע נמלך בדעתו, לטענתו כי חשש שפיטורי התובע יפגעו בפרויקטים, והוא הציע לתובע תקופת ניסיון בת שלושה חודשים, שבמהלכה ינסו ליישר את ההדורים, והתובע מצדו נעתר להצעה.

בנוסף טענו הנתבעים (התובעים שכנגד) כי ככל שייקבע כי רייכר לא היה שותף בתל-דן, אזי הלכה היא כי ניתן להגיש תביעה נגד עובד בגין נזקים אשר נגרמו במסגרת עבודתו, ככל שיוכח כי פעל בחוסר תום לב או ביצע הפרה בלתי סבירה של חובותיו כלפי המעסיק, החורגת מהסיכונים הרגילים שהמעסיק נוטל על עצמו במסגרת ניהול עסק.

בנוסף, טען רייכר כי במרבית ההוצאות או ההשקעות שהוציאה תל-דן, לא נשאו הנתבעים כך שהם אינם זכאים לתבוע הוצאות או השקעות אלה; לחילופין, טען רייכר כי הוצאות אלה ממילא שמשו לכלל פעילותה של תל-דן, לרבות לגבי פרויקטים שקדמו למועד העסקתו של רייכר בחברה, וכי הן צפויות להניב רווחים לתל-דן. לאור כל האמור, טוען רייכר כי יש לדחות את התביעה שכנגד ולחייב את הנתבעים בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד בשיעור ריאלי.

גם טענת התובעים שכנגד שלפיה הם נאלצו לוותר על פרויקטים עקב עזיבתו של רייכר, לא הוכחה ומכל מקום, רייכר לא התפטר אלא אוכמן בחר לסיים את העסקתו (פעמיים), וכך או אחרת, אוכמן יכול היה לגייס עובד/ת אחר/ת במקום רייכר, וגם הייתה מוטלת עליו החובה לעשות כן, כדי להקטין את נזקיו.

...

לאור כל הנימוקים שהובאו לעיל, התביעה שכנגד נדחית, אפוא.

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת ואילו התביעה שכנגד נדחית.

באשר לנושא ההוצאות, משעה שתביעתו של התובע התקבלה ואילו התביעה שכנגד, שהוגשה על סכום נכבד ביותר ע"ס 1,000,000 ₪ נדחתה, ובהתחשב בהיקף ההליכים, משך ההתדיינות וחשיבות הנושא לצדדים, ישלמו הנתבעים והתובעים שכנגד לתובע עבור שלב זה של ההליך, את אגרת המשפט ששילם עבור התביעה, את הוצאת המשפט האחרות ככל שהיו ויאושרו על ידי וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.