מעמדו של עותר מאתיופיה שהתגייר אך לא קיבל תעודת המרה

בין לבין, עם הגיעו של העותר לארץ, הוא החל בהליך גיור, אשר הגיע לסיומו המוצלח ביום 29.4.1997, כאשר העותר קיבל תעודת המרת הדת, על-פי פקודת העדה הדתית (המרה), 1927.

משלא קיבל מענה לפנייתו, פנה העותר ביום 27.1.2010, באמצעות בא כוחו למחלקה לאשרות ברשות האוכלוסין, והגיש בקשה נוספת להבאת העותרת לישראל.

ביום 27.8.2013 הוגשה הודעה מטעם המשיבים, בה נימסר כי ביום 20.8.2013 ניתן פסק הדין בבג"ץ 3203/13 שטה נ' שר הפנים (להלן: עניין שטה), ובו הוכרעה השאלה "האם קרוב מישפחה של מי שהתגייר אחר כניסתו לישראל זכאי למעמד בישראל מכוחו". בעיניין שטה נדחתה עתירתו של אדם אשר נולד באתיופיה לפני עליית אמו הנוצריה, לישראל, כבת זוגו של זכאי שבות, בהתאם לנוהל "גר גורר", ולאחר מכן עברה הליך גיור.

כך, בעיניין סמוילוב, שאוזכר בעיניין שטה, נקבע על ידי השופט (כתוארו דאז) מ' חשין כי: "שבות כהוראת סעיף 4א שלחוק תוענק אך ורק לבני-זוג ובני-מישפחה לא יהודים שקשרו גורלם בגורלו של יהודי שחוק השבות חל עליו – וממילא קשרו גורלם בגורלו של העם היהודי – ובה-בעת לא תנתן זכות לשבות למי שלא קשרו אותו קשר-גורל, אף אם מחזיקים הם בסטאטוס פורמלי של היותם בני מישפחה. הבחינה לזכות השבות בחינה מהותית היא – בחינת קשר הגורל, ולא אך בחינה פורמלית – בחינת קשר הנישואין או קשר ההורות כבעניינינו" (בג"ץ 8030/03 סמוילוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(6) 115, 121 (2004)).

...

סבורני, כי משכה של תקופת המעבר, אשר נקבעה בנוהל שפורסם על-ידי המשיב 2, הינה סבירה ועומדת בתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה.

במסגרת עתירתם, מבקשים העותרים, הלכה למעשה, לפרוץ מחדש את גבולותיו של סעיף 4א לחוק השבות, אשר אותם ביקשו ההנחיות משנת 2001 לתחום, וזאת אין לאפשר.

סוף דבר, סבורני כי החלטת המשיבים לדחות את בקשת העותר להעלות את בתו לישראל היא סבירה ואף מתבקשת, והיא תואמת את תכליותיו של חוק השבות, ולפיכך לא מצאתי כל עילה להתערב בה. על יסוד האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה.

] על מנת לשוב כאן ליהדות באופן רישמי ולהתערות מחדש בעם היהודי", אך את אזרחותו יוכל הלה לקבל על ידי גיור המזכה אותו במעמד עולה מכוח סעיפים 1 ו־4ב לחוק השבות ומכוח סעיף 3(א) לאותו חוק המקנה מעמד של עולה גם ליהודי – ללא הבחנה אימתי היה ליהודי, אם קודם בואו ארצה או לאחר בואו - שבא ארצה שלא כעולה ולאחר בואו החליט להשתקע בארץ, ובאזרחות ישראלית לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952, המקנה גם ל'עולה' כזה 'אזרחות מכוח שבות'.

החלטת הממשלה הנזכרת מאלצת למעשה את מי שהגיע לישראל ורוצה להיות אזרח הארץ, להתגייר בין אם כוונתו ורצונו להיות יהודי ובין אם לא. עם זאת יש לציין, שאף שמי שרשאי להגיע לארץ על פי חוק הכניסה אינו מקבל זכויות של עולה על פי חוק השבות, הנכנסים לארץ מכוח החלטות הממשלה בעיניין העלאת ילידי אתיופיה אלו זכאים לזכויות אלו עם כניסתם לארץ ואף בטרם התגיירו.

] ואכן במשרד הפנים החלו בהליך זה. מעתה הדרך היחידה של המערערים לקבל אזרחות ישראלית שתיוותר על כנה, תלויה בגיור שגוירו, שיקנה להם מעמד על פי חוק השבות, כפי שכתבו בעתירתם לבג"ץ. מסתבר שעיקר פנייתם לגיור הייתה על יסוד החשש ואולי ההנחה שבמוקדם או במאוחר תתברר מרמתם, משכך הגיור נצרך להם כדי שתתאפשר שהייתם בארץ.

וכתב דראוי להכניס מצווה זו בכלל מנין המצוות, "ואיני יודע על איזה מצווה נסמוך אותה". ובאזהרות הר"י אלברצלוני במצות עשה אהבת הגר כתב שקיבלת גרים הוא בכלל מצות "ואהבתם את הגר". ובביאור הגאון רבי ירוחם פישל פערלא על ספר המצות לרס"ג (סוף עשה יט (חלק א דף קמח) מצדד שהוא נכלל במצוות "ואהבת את ה' א-להיך" כמבואר בספרי (פרשת אתחנן פסקא לב) שזה מצווה לאהבו על כל הבריות כאברהם אביך שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". דינו של המבקש להתגייר שלא לשם שמים – לכתחילה ובדיעבד אך במה דברים אמורים? במי שבא להתגייר מפני שרוצה להידבק בעם ישראל ולהסתופף תחת רגלי השכינה, אך לא כשעושה כן מסיבות אחרות.

לאור האמור אין לקבל את נימוקי בית הדין לביטול הגיור: לגבי הטעם הראשון, שלולי המירמה שבה נקטו המערערים לא היה בית הדין לגיור נזקק להם ומגייר אותם, מכיוון שלא הייתה להם זכות עמידה לפניו בהתאם לנהלים המחייבים בבתי הדין של מערך הגיור: הדברים נכונים לו היינו עוסקים בשאלת הגיור לכתחילה, שבנדון זה בית הדין לא היו מזדקקים להם בהתאם למעמדם החוקי, ונראה שגם מהסיבה ההלכתית, שבנדון זה התגיירותם הוא לצורך קבלת אישור שהייה ואזרחות ישראלית.

האפשרות להסדיר את מעמדם של המערערים בהיבט האזרחי מכאן ואילך למרות בטלותה תעודה ההמרה שניתנה למערערים, אפשר עקרונית לבחון את הענקתה להם עתה – תעודה חדשה שתוקפה יהיה מעת שתנתן, ולא זו שניתנה כבר, אם ניתנה, ושבטלה – על יסוד אישור גיורם, למרות עשייתו שלא על פי כללי הגיור.

...

מסקנות לאור האמור: דין הערעור להתקבל חלקית: גיורם של המערערים תקף הם יהודים על פי ההלכה ואין אפשרות לבטל גיורם.

הרב שלמה שפירא פסק דין ומתן הוראות סוף דבר אנו פוסקים ומורים כדלהלן: הערעור מתקבל חלקית: גיורם של המערערים תקף, הם יהודים על פי ההלכה ואי אפשר לבטל את גיורם.

עם זאת, לאור העדות שנמסרה בפנינו על אורח חייו של [פלוני], אנו מאשרים מכאן ואילך (ולא למפרע) את מעמדו האישי האזרחי כיהודי, של המערער [פלוני].

בשנת 2008 חלתה גרושתו של העותר, ובהליך משפטי שנוהל באתיופיה העביר בית המשפט את העותרת למשמורת העותר – החלטה שלא קוימה למעשה, שכן העותר חזר לישראל והעותרת המשיכה את חייה באתיופיה.

ביום 24.04.2002 גויר העותר בבית הדין המיוחד לגיור בחצרות יסף, ותעודת רישום המרת דת נופקה ביום 27.06.2002, מבלי שנרשמה בה עדת המוצא [נספח מש/6].

בהחלטה זו נאמר כי העתירה כוללת שתי בקשות לסעד, בשני מסלולים נפרדים – (1) העתירה לפי חוק השבות, שעניינה מתן מעמד של עולה לעותרת לפי סעיף 4א(א) לחוק, ומקומה כאן, בבית המשפט לעניינים מינהליים; (2) השגה על החלטתו של המשיב, שעניינה נעוץ בחוק הכניסה לישראל, בהחלטות ממשלה בנושא "זרע ישראל" וב"נוהל נין", שמקומה בבית הדין לעררים.

טענה זו נטענה בעלמא, כשעל-אף שנטען שאחאיו (siblings) עלו לארץ כיהודים – לא הוצגה כל ראיה לעניין זה, ולו תצהירי האחאים או חלקם; לעומת-זאת, קיים והוצג תעוד לכך שהעותר לא עלה ארצה כיהודי, אלא כלא-יהודי שהנו נכד ליהודי, שגויר למעלה משנה לאחר עלייתו [טופס פרטים מתיק העלייה, שמולא ביום 30.01.2001 בסיוע מתורגמן ונחתם בטביעות אצבעותיהם של העותר ושל אישתו, מש/7; תעודת רישום המרת דת, מש/6].

גם אישתו וילדיו שעלו עימו, עלו כנוצרים וגוירו בישראל; תעודת העולה שקבל העותר ביום עלייתו 30.01.2001, איננה מעידה כשלעצמה על יהדותו של העותר בעת הגעתו לישראל, ולא ניתן לנתקה מטופס הפרטים שמולא באותו יום.

במהותה, התעודה היא ראיה לזכאות לשבות, אך אין היא מעידה על מקור הזכות; גם בשלב מאוחר יותר, באוקטובר 2002, זיהה העותר את עצמו ואת העותרת כשייכים ל"זרע ישראל", זאת הפעם בטופס שמילא בסיוע מעסיקו הדורש טובתו, אף שבין האפשרויות בטופס יכול היה לזהות עצמו כ"ביתא ישראל (יהודי)" [נספח 2 לעתירה המתוקנת];

...

טענתו העובדתית של העותר, בדבר היותו יהודי או בן ליהודייה, בעת הגעתו לישראל, נדחית.

לכן נדחית גם הטענה בדבר היות העותרת בת ליהודי או נכדה ליהודייה; סוף-דבר: לנוכח האמור לעיל, לא מצאתי פגם בסירוב המשיב להעניק לעותרת מעמד עולה, בזיקה לסעיף 4א(א) לחוק, מתוקף היותה בת של יהודי ונכדה של יהודייה, ועתירת העותרים נדחית.

]השופט א' רובינשטיין: העותר (יליד 1971) הגיע מאתיופיה לישראל בשנת 1988, ולאחר נישואיו לאזרחית ישראלית (שאינה יהודיה) בשנת 1996 קיבל לראשונה רשיון ישיבה בארץ.

בשנת 1997 החל העותר בהליך גיור, אשר מסיבות שונות לא הושלם - אף כי נאמר שגויר וטבל, אלא שתעודת הגיור ממתינה למסמך גירושין מאישתו החוקית (מכתב בית הדיון המיוחד לגיור מיום ט"ז בכסלו תשס"ג), ומסיבה זו לא הונפקה לו תעודת המרה.

נומק, כי העותר אינו מוצא טעם בהגשת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, "נוכח העובדה כי החלטת בית הדין המיוחד לגיור דנה בעיניינו בהרכב מיוחד של דיינים וספק אם הרכב מיוחד של דייני בית הדין הרבני הגדול יהפוך [את] ההחלטה" (סעיף 5), וכן כי עד לבירור העירעור יוותר העותר בישראל מבלי שמעמדו יוסדר.

עוד יש לזכור, כי הליך הגיור בו החל העותר לא הושלם כדין, ואף אם יש להצר על התמשכות ההליכים בעיניינו, עיון בהחלטתו של בית הדין המיוחד לגיור (וליתר דיוק בארבע מתוך חמש חוות הדעת אשר צורפו לעתירה), מעלה כי עניינו של העותר נשקל בכובד ראש, כי לא כל הדיינים הביעו אותה עמדה, ובעיקר - כי השיקולים שנשקלו הם שיקולים הלכתיים המצויים בליבת מקצועיותו של בית הדין המיוחד לגיור (השוו בג"ץ 1814/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם)).

לא ניתן לומר אפוא, כי נפלו פגמים מהותיים בהחלטת בית הדין המיוחד לגיור העשויים להצדיק היתערבות מצד בית משפט זה. חשוב מכך, בוודאי אין להדרש לעתירה המבוססת על טענות מסוג זה שעה שהליכי העירעור הקיימים בדין לא מוצו, רק מתוך הנחת העותר לגבי סכויי עירעורו, הנחה שאיננו יכולים מכל וכל לקבל כעילה שלא לערער.

...

לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה.

סוף דבר, אין בידינו להיעתר לעתירה שעניינה ביטול החלטת בית הדין המיוחד לגיור וחיוב המשיב 2 להסדיר את מעמד העותר בישראל.

ביום 17.2.2013 גוירו הסב והסבתה וביום 23.7.2013 קיבלו תעודת המרה לדת היהודית.

בגיל שלושים גויס הסב לצבא אתיופיה למשך כשנתיים ובמסגרת שרותו לא יכול היה לשמור את מצוות היהדות, אך לא המיר את דתו היהודית.

יוער כי בבקשה נכתב שסביה של העותרת קיבלו מעמד מכוח שבות וכי אמה הייתה יהודייה, אך בדיון הבהירה העותרת כי אינה טוענת שאמה וסבתה היו יהודיות וכי טענתה לקבלת מעמד הנה מכוח יהדותו הנטענת של סבה בלבד.

המשיב קבע כי העותרת לא הוכיחה את הקשר המשפחתי הנטען ובעניין זה "יודגש כי אין בבדיקת ריקמות עם מרשתך/קרוב מישפחה כדי להוכיח את זכאותה". עוד צוין "בהתייחס לטענה כי הסב זוהה בשגגה כשייך לבני הפלאשמורה ועל כן ניכנס לישראל בהחלטת ממשלה אציין כי אין זה המקום לערער על מעמד עולה שניתן לסב הנטען בשנת 2012 וכמו כן בעת קבלת מעמדו בישראל זכאותו נבחנה בהתאם לנהלי הרשות ונימצא כזכאי לכניסה לישראל במסגרת החלטת ממשלה ולא כזכאי ע"פ חוק השבות". המשיב הוסיף וציין את מדיניות הרשות לגבי "גר גורר", כי אדם שהתגייר בישראל לאחר כניסתו לישראל ולאחר קבלת מעמד בישראל שלא מכוח חוק השבות, אינו יכול לזכות בני מישפחה נוספים במעמד עולה מכוח גיור זה. לגבי הטענה כי הסב עבר גיור שלא לצורך, נקבע כי "אין אנו נותנים את הדעת בסוגיות מסוג זה" ועוד נקבע כי אין מקומם של הטעמים ההומניטאריים במסגרת בקשה למתן מעמד מכוח חוק השבות.

...

המשיב קבע כי "כפי שצוין בתשובתנו הקודמות, סבה הנטען של מרשתך, אשר על הטענה ליהדותו מתבססת בקשתה, נולד כיהודי שהתנצר וחי כאדם נוצרי בכל שנות בגרותו טרם הכניסה לישראל, ומשכך, בהתאם להוראות חוק השבות ולהלכה הפסוקה, הסב הוא 'בן דת אחרת', ומרשתך אינה זכאית לקבל מעמד עולה מכוח קשרם המשפחתי הנטען". המשיב מצא כי אין בראיות הנוספות שהציגה העותרת כדי לשנות ממסקנה זו, שכן הן עומדות "בסתירה חזיתית מול הראיות וההצהרות שנגבו בזמן אמת" וכי נוכח ממצאים אלו "הגעתי למסקנה כי יש להסתמך על הראיות הקיימות בתיק שסופקו בזמן אמת ושעל בסיסן נקבעה זכאותם של יתר בני משפחתה של מרשתך ואף שבני משפחתה לא ערערו על החלטות אלו במשך שנים". טיעוני העותרת העותרת אינה משלימה עם החלטה זו וביום 24.1.2022 הגישה את העתירה דנן.

לפיכך בצדק קבע המשיב כי אין ברישומו של אבי הסב בשנת 1976 כיהודי, כדי לשלול את המסקנה בדבר התנצרותו, כל שכן בדבר התנצרותו של הסב.

מהמקובץ עולה כי אין מקום להתערבות בקביעתו העובדתית של המשיב כי סבה של העותרת שנולד יהודי התנצר, ומשכך אין עילה להתערבות בהחלטתו כי העותרת אינה זכאית למעמד על פי חוק השבות.

סוף דבר אשר על כן, העתירה נדחית.