מעמדו של דייר ממשיך נוכח בעלות קודמת בדירות מגורים אחרות

הוסכם, כי ככל שיינתן לעותרת מעמד של דייר ממשיך, פסק הדין ייחשב כמבוטל, ומנגד, ככל שבקשתה תדחה, יחודשו הליכי הפינוי בהתאם לפסק הדין (להלן: "ההסכמה הדיונית").

המשיבים עומדים על כך כי דין העתירה להדחות גם לגופה, היות ולא נפל כל פגם בהחלטה לפיה העותרת אינה זכאית למעמד "דייר ממשיך". נטען שהחלטה זו התקבלה בהתאם לנהלים וכי אין הצדקה להתערב בה. הודגש בהקשר זה, כי אין חולק שהעותרת לא התגוררה בדירה עם האם ("הדיירת החוזית") 4 שנים ברציפות קודם לכניסתה למוסד בשנת 1998, באופן המונע את זכאותה הנטענת.

וכך נאמר בעיניין זה בהחלטת בית המשפט בבקשת הביטול השנייה, מיום 16.6.2019: "אתייחס לטענת הנתבעת כי ההחלטה מיום 14.1.14 (לשפעול הליכי הפינוי) נסמכת על החלטת הוועדה העליונה, שניתנה ביום 26.2.12, כשמונה חודשים טרם שנעשה ההסדר ביום 6.12.12 בבית המשפט. לטענת הנתבעת, מאחר שאין מדובר בהחלטה המאוחרת להסדר מיום 6.12.12 הרי שלא ניתן היה להסתמך עליה. טענה זו יש לדחות: ראשית, ההחלטה ניתנה ביום 14.1.14 ולא הוגש כל ערעור עליה. שנית, החלטת הוועדה העליונה על נימוקיה צורפה על ידי הנתבעת עצמה לבקשת הביטול הראשונה! מכאן, שבמועד הדיון במעמד הצדדים בבקשת הביטול הראשונה (שהתקיים ביום 6.12.12), היה כבר ברור לנתבעת כי בקשתה נדחתה על ידי הוועדה העליונה. על רקע דברים אלו הגיעו הצדדים בדיון להסדר שבו ניתנה לנתבעת ארכת זמן נדיבה ביותר שבה פסק הדין יעוכב עד ליום 1.10.13 – כימעט שנה ! ! – כאשר ברור כי פרק זמן זה נועד לאפשר לנתבעת לתקוף את החלטת הוועדה העליונה בבית המשפט המוסמך, החלטה שהיא כבר ידעה עליה והיתה בפניה (או להגיש כל בקשה אחרת לגורמים המוסמכים להכרה בזכויותיה כדיירת ממשיכה). מכאן שאין ממש בטענות הנתבעת בעיניין זה" (ההדגשות במקור).

כך, נחזה כי העותרות 3-2 אינן זכאיות למעמד "דייר ממשיך" בעקבות סבן, אביה של העותרת, משום שכפי שהכברתי הוא בעצמו לא היה בעל זכויות לאחר שעזב את הדירה.

העותרות 3-2 אף אינן זכאיות להיות דייר ממשיך בעקבות סבתן, אמה של העותרת, שכן לא הוכח כי הן התגוררו בדירה 3 שנים טרם עזיבתה למוסד (הדברים נכונים אך ביחס לעותרת 2, ילידת 1995, שכן העותרת 3 ממילא נולדה בשנת 2007, שעה שסבתה הייתה במוסד סיעודי).

...

לא שוכנעתי כיצד יש בהוראה זו כדי להועיל לעניינן של העותרות 3-2.

לא שוכנעתי כי יחסם של המשיבים אל העותרת כלל חוסר שוויון, שרירות, חוסר תום לב והגינות, הימנעות משקילת השיקולים הרלוונטיים או שקילת שיקולים שאינם רלוונטיים.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש, ולאור כל המקובץ, דין העתירה להידחות.

(ב) הוראות סעיף זה יחולו על הדייר הממשיך, אם לא הייתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי.

הנתבעת הפניתה לעת"מ 1835-07-11 זולדן נ. מדינת ישראל, שם עתר העותר כנגד שלילת מעמדו כדייר ממשיך בשל היותו הבעלים במשותף של דירה עם גרושתו, כשגרושתו התגוררה בדירה.

המערער טען כי הבעלות הייתה לשבוע ובית המשפט קבע כי הייתה לחמישה חודשים ובכל מקרה נקבע כי תכלית התנאי בדבר העדר בעלות בדירה אחרת הוא: "להבטיח כי הזכות להמשיך להתגורר בדירה תוענק רק לאותם נזקקי דיור, שבשום שלב לא היו בבעלותם דירה או מקרקעין, ומשכך התגוררו בדירה הציבורית עם הזכאים...". בעיניין אחר, נקבע כי גם בעלות פיקטיבית שנבעה מהסתבכות בחובות עקב הימורים של מי שבקש הכרה כדייר ממשיך - בעלות היא לצורך שלילת ההכרה במעמד.

העדות של הגב' שלום ניתנה ביולי 2018 ודברי האם בעיניין מגורי ביתה במקום אחר אינם רשומים בדוחות ביקורי המעגל ועל כן יש לתהות כיצד זכרה הגב' שלום את דבריה אלה של הדיירת החוזית שנאמרו עשר שנים קודם לכן.

...

עם זאת, על אף שאינני מייחסת כוונות זדון לתובעת, אני סבורה כאמור לעיל, כי ממכלול דוחות המעגל מתקבלת תמונה שונה מזו הנטענת על ידי התובעת.

אני סבורה כי אין חשיבות לדבר מאחר שהנתבעת נדרשת להראות כי התגוררה עם הדיירת החוזית משנת 2007 בלבד על מנת להיות מוכרת כדיירת ממשיכה ואין זה בלתי סביר כי היא לא שמרה מכתבים למעלה מעשר שנים.

העולה מן הדברים הוא כי קיימת בהחלט סבירות לטענת הנתבעת כי התגוררה בדירה למעלה מארבע שנים טרם פטירת אמה, אולם אין בכך כדי לשנות את תוצאות ההליך, הן משום שהנתבעת הייתה בעלים של דירה נוספת בחמש השנים שקדמו לפטירת אמה והן משום שבית המשפט לעניינים מנהליים מצא כי אף בעניין מגורי הנתבעת החלטת הוועדה העליונה לא הייתה בלתי סבירה והוא לא מצא לנכון להתערב בהחלטה זו. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת ומורה לנתבעת לפנות את הדירה תוך 90 יום.

הנתבעת מתגוררת בדירה ברחוב שטרן 43 בירושלים (להלן: הדירה) שבבעלות הקרן הקיימת לישראל.

טענה למעמד של "דייר ממשיך" היא טענה עובדתית לקיום תנאים היוצרים זכות אצל הטוען לה. הטוען לזכות אינו אוחז בזכות חוזית (דבר שאינו במחלוקת גם בעניינינו) וממילא על מנת להדוף תביעת פינוי עליו להוכיח קיומה של זכות אחרת להתגורר בדירה ציבורית.

עוד נטען ע"י הנתבעת כי פרשנותה הנכונה של הוראת המעבר היא כי על מנת לזכות במעמד של "דייר ממשיך" אין צורך לגור בדירה הציבורית דוקא ביום הקובע או לאחריו אלא די במגורים במשך ארבע שנים ברציפות בכל תקופה ובילבד שקדמה למועד הקובע.

...

כן הופעל מקדם בהתאם לתועלת השולית למ"ר. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ואת עדות השמאי בפניי לא מצאתי מקום לסטות מהערכתו לפיה דמי השימוש הראויים בדירה הם של 2,900 ₪ לחודש.

אני דוחה את טענת הנתבעת כי מצבה הפיסי של הדירה גרוע יותר מן המצב המוערך בחוות הדעת (לאחר הפחתה כאמור).

הנתבעת תשלם לתובעת דמי שימוש בגין התקופה הנתבעת בסך של 58,000 ₪ כשהם משוערכים מיום 16.3.2018 ליום התשלום בפועל.

הנתבעת מחזיקה בדירה מס' 1, כאשר התובעת סבורה שהנתבעת אינה זכאית למעמד של דייר ממשיך ולכן דורשת את פינויה מהדירה.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים.

זאת, בשונה מהמצב הקודם לפיו דייר ממשיך היה זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה, כל עוד לא היה בבעלותו נכס מקרקעין.

...

הנתבעת טוענת כי היא עומדת בכל התנאים הדרושים בדין על מנת להקנות לה מעמד של דייר ממשיך ביחס לדירה 1 ולכן יש לדחות את התביעה.

סוף דבר הנתבעת הציגה מארג ראייתי המלמד במאזן ההסתברויות כי היא התגוררה בדירה עם אמה המנוחה, היא הדיירת החוזית, משך שנים רבות וברציפות, לפחות משנת 2000 ועד היום.

לכן, המסקנה המתחייבת מן הראיות היא כי עלה בידי הנתבעת להרים הנטל המוטל עליה ולהוכיח כי היא התגוררה בדירה במועדים הרלוונטים בהוראות המעבר שבחוק ההסדרים ולכן יש להכיר בה כדיירת ממשיכה הזכאית להמשיך ולהתגורר בדירה.

לכן, התביעה נדחית.

לטענת התובעת, הועדה דנה בעיניין הנתבע , והחליטה ביום 17/8/17 שלא לאשר לתובע מעמד של דייר ממשיך ולכן קבעה הוועדה כי הנתבע אינו זכאי להמשיך להתגורר בדירה.

(ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים.

...

השאלה המצויה במחלוקת האם הנתבע זכאי לחסות תחת ההגדרה של "דייר ממשיך" או שדין התביעה להתקבל ועליו לפנות את הנכס? דהיינו- האם הנתבע התגורר עם אימו המנוחה, היא הדיירת החוזית, במועד הקובע או שמא פלש הוא לדירה לאחר פטירתה של האם המנוחה, ו/או התגורר עימה פחות מהנדרש על פי הוראות החוק? נטל ההוכחה משהוכיחה התובעת את הזכות שיש לה לניהול הנכסים מטעם בעלי הדירה (משרד השיכון ו/או מדינת ישראל) ועל כך אין מחלוקת, הנטל להוכיח שהנתבע התגורר בדירה מושא התביעה בתקופה הקובעת, מוטלת על כתפיו (על כך ראו בהרחבה: ע"א 2054/01, עמידר החברה הלאומית בע"מ נגד ואחנוש, (פורסם בנבו)).

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, ושמעתי העדים אשר הופיעו בפני, הגעתי להכרעה כי דין התביעה להידחות, וכי הנתבע עונה על ההגדרה של "דייר ממשיך", ולהלן נימוקי: הצדדים מעגנים טיעוניהם בחוק זכויות הדייר הציבורי.

סוף דבר אני קובעת כי הנתבע הרים את נטל הראיה הנדרש, להוכיח כי התגורר בדירה מושא התובענה במועדים הרלוונטיים ולמצער לפני 8/09.

אני קובעת כי הנתבע עונה על ההגדרה של "דייר ממשיך" בדירה, כקבוע ב-"חוק זכויות הדייר", והוא זכאי להמשיך להתגורר בדירה מושא תביעה זו. נוכח האמור לעיל, הדרישה הכספית של התובעת לתשלום דמי שכירות בשים לב כי הנתבע הינו פולש, נמחקת בזאת.

נוכח זאת, דין התביעה להידחות ובנסיבות הענין ובשים לב כי התובעת ביססה את טענותיה על דוחות מעגל, לא מצאתי לנכון להורות על חיוב התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבע ובנסיבות הענין, כל צד יישא בהוצאותיו.