מעמדה המשפטי של אלמנתו של יהודי שנישאה פעם נוספת

המנוח שהיה נשוי בעבר, התאלמן מאישתו.

ביום 16/10/14 המנוח אושפז פעם נוספת בבית החולים (להלן ייקרא – האישפוז האחרון).

נזכיר כאן כמה אבני דרך מן הפסיקה, שיש בהן כדי ללמד על האופן בו יש לערוך את הבחינה בהקשר זה. כך, בפסק הדין בעיניין אביבה ליאון, הדן בזכאות לקיצבת שאירים על פי הוראת חוק הביטוח הלאומי (היום סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995, ובשעתו סעיף 5 לחוק, כנוסחו בשנת 1968), הדומה להוראת תקנון הקרן מושא דיוננו, נקבע מפי השופט יצחק אליאסוף (כתוארו אז), כי: "הסימן העקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקיצבת שאירים... בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אילמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אישפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל..."(דיון (ארצי) נב/0-69 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 458 (1992); ראו פסיקה נוספת בקשר להוראות חוק הביטוח הלאומי דיון (ארצי) נה/0-117 יהודית קומלוש - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כט 49 (1995); עב"ל (ארצי) 1462/04 סימי ליב - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (30.10.2005)" (ההדגשות במקור – א.ר.ק.).

הגדרת 'גרה עמו' היא הגדרה משפטית הנגזרת מראיות, עובדות ונתונים על חיי הצדדים, כך שיש וגם נתק מסוים אינו שולל את הקוהביטציה לעניין מעמדם של שניים כידועים בציבור.

...

כך, בתקופה שלאחר צאתו של המנוח מהאשפוז הלפני אחרון, לא שוכנענו כי היתה מניעה אובייקטיבית שמנעה את מגורי השניים ביחד, אלא הפירוד נבע מבחירתה של התובעת שלא להתמודד עם מצבו הבריאותי של המנוח, כאשר התברר שמצבו הבריאותי התדרדר.

בחינת השתלשלות העניינים כאמור כמכלול, על פי הנסיבות המיוחדות שהוכחו לפנינו, מובילה למסקנה כי גם אם בחלק מתקופת הפירוד הנ"ל, הניתוק הפיסי נכפה על בני הזוג, הרי שמהבחינה המהותית, בתקופה של שלושת החודשים שקדמו לפטירת המנוח, הניתוק בין בני הזוג נבע מרצונה החופשי של התובעת שבחרה להתנתק מהמנוח בשעה קשה זו, ואין בנוכחותה הפיסית של התובעת לצד המנוח בשלב שבו כבר היה מחוסר הכרה כדי לשנות ממהות זו. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, נחה דעתנו כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון כמכלול, מדובר בתובעת שנפרדה מהמנוח מבחירה בסמוך לפני מותו, ועל כן לא התקיים בה התנאי הנקוב בהגדרת אלמנת פנסיונר שבתקנון האחיד, בדבר מגורים משותפים עד ליום בו נפטר.

סוף דבר – אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התביעה נדחית.

באותו מעמד ביקש ש', פעם נוספת, לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהיה תלוי ועומד כנגדו; בית הדין לא קיבל את בקשתו, אולם נדמה כי בשוגג לא הוארך הצוו ולכן פג תקפו הפורמאלי.

ואולם, עלינו להתיחס לכך בהקשר הקביעה בסעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו"; במשמע, עם מות אדם פקעו חובותיו (כיחיד, להבדיל מן העזבון כמובן), וממילא גם חובת הגט פגה והאישה נעשית אלמנה; מקבילתה הדתית, אגב, היא במידה מסוימת האמירה המקובלת עם סתימת הגולל בקבורה המסורתית, כי "הננו פוטרים אותך מכל חברה...". על כן נראה כי אין מקום, בכל הכבוד, לאפשר להדרש להרחקה זו, בשונה מכל שאר ההרחקות; לטעמי מדובר בצעד מרחיק לכת, כאמור.

השאלה המתעוררת בעתירות שלפנינו היא, האם מוסמך בית הדין הרבני להוסיף לסנקציות ולמגבלות, שהוא רשאי להטיל על סרבן הגט לפי החוק, אמצעי כפיה נוספים, המוכרים בהלכה היהודית כ"הרחקות רבנו תם"? עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי לא ניתן ליצור סנקציות חדשות שלא בגדרו של החוק, ובית הדין אינו רשאי להטיל סנקציות או ליזום אמצעי כפייה שלא הוגדרו באופן מפורש בחוק.

ודוק, סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע כי: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". לבתי הדין הרבניים נתונה אם כן הסמכות הייחודית לידון בעינייני נישואין וגירושין – הא ותו לא. בפרט, אין לבלבל בין סמכות השיפוט שעניינה ההכרעה המשפטית גופה – לדוגמא, הסמכות לקבוע האם במקרה מסוים ראוי כי הבעל ייתן גט לאישתו, בהתאם לדין תורה – ובין סמכות הכפייה, שעניינה כפיית ההכרעה השיפוטית על מי מן הצדדים.

הרב יוסף ד' סולוביצ'יק, מגדולי הרבנים והוגי הדיעות היהודיים של המאה ה-20, הסביר כי מקובלת עליו העמדה שבפועל בתי הדין אף פעם לא פעלו באופן זה, אלא לפי העקרון של ממון תחת עין (ראה רש"י על אתר: "פירשו רבותינו שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון שמין אותו").

על המסתכל על המערכת המשפטית של ההלכה מבחוץ להבין, כי התפיסה היא שכיון שמערכת הדין הדתית היא שיצרה את הקושי, עליה לתקנו באמצעות מנגנונים פנימיים ומוכרים, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שיתיר" (בבלי, כתובות כב ע"ב).

...

דעתי היא כי יש לדחות את העתירה.

לעמדת השופטים נ' הנדל וי' עמית אין מקום להתערבות בהחלטות בית הדין, גם לא בהקשר זה. משסברו הנשיאה מ' נאור והשופטים י' דנציגר כאמור כי אין לבית הדין סמכות להורות על ההמלצות נשוא ענייננו, נמצא, ברוב דעות, כי יש לקבל את העתירה במובן זה שיבוטל החלק הנוגע לקבורה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 21.4.13 (אשר אישרה את החלטת בית הדין האזורי מיום 31.7.12).

הוחלט כאמור, ברוב דעות, שלא להיעתר למבוקש, למעט באשר לאמור בפסקה 2 מעלה.

"כל מה שקשור לבית הוא שילם את הארנונה מים חשמל שילם באופן אישי מחשבונו והיא שילמה עבור הכבלים בלבד, לא ידוע לי מי שילם עבור אוכל". "שאלה אותו אם רצה להשאיר את הבית ליהודית והוא אמר נחרצות עם תנועת יד לא". "אמר שיש לה חיסכונות שלא חסר לה כסף הראה לי תנועות חשבון, אמר שלא חסר לה כלום... בקטע שלצאת מהבית לחפש מקום אחר, אמר שהיא לא נזקקת... היה נחרץ בקשר לזה... מאוד...". לדבריו: "ההתרשמות... מיהודית ברמת התפיסה של הדברים... בסדר גמור". טענות היורשים וב"כ לדבריהם בדיון האלמנה הייתה במעמד הסכם הממון ובמעמד הצוואה והיא הבינה היטב במה מדובר.

בסעי' 7 כותבת התובעת: "הסכם יחסי הממון לא אושר בבית המשפט או בבית הדין הרבני ואין לו כל תוקף, שכן הוא נחתם בהיותם נשואים זה לזה, ולא רק בגלל זה, אלא קיימות סיבות ועילות נוספות לביטולו. כיוון שההסכם צופה פני פקיעה, הוא טעון אישור בבית המשפט או בבית הדין הרבני. ההסכם אינו עוסק בזכויות האשה לאחר פטירתה, לא בכתובתה ולא בזכות מגוריה בדירה לאחר פטירתו של הבעל". עוד כותבת התובעת בסעי' 20 ואילך: "הנתבעים טוענים שהאלמנה כלל לא היתנגדה לצוואה ועל כן אינה זכאית להגיש תביעה זו. ההפך הוא הנכון, למרות שכל רכושו של המנוח שייך ליורשיו על פי הצוואה, מדורה של האלמנה חייב להיות מסופק לה כל ימי חייה, וזאת בעקבות התחייבותו של המנוח בכתובה להמשיך לדאוג למדורה כל ימי חייה. היורשים "ירשו" מחויבות זו של אביהם המנוח.

מונה ד"ר איתן חבר ליתן חוו"ד בדבר כשירותה המשפטית של האלמנה לניהול ההליכים ביהמ"ש..

" בכתב ההגנה של האלמנה בבית המשפט על תביעת היורשים לפינויה מהדירה נכתב בין השאר: "... קודם לנישואיהם, משנת 1989 הם ניהלו ביניהם מערכת יחסים זוגית... אך לא גרו יחד... התובעים צריכים לבוש וגם להיכלם בתביעה שהגישו בה הם מגרשים את אלמנת אביהם שחיה עמו 30 שנה. התובעים הדירו את רגלם מבית אביהם ואם הם באו, הם כובדו במלוא מובן המילה. התובעים לא הזמינו את אביהם... אליהם לחגים. לנתבעת זכור שבמשך 30 שנה הייתה פעם אחת עם המנוח בחג הפסח אצל הבן רועי... כתב התביעה וניסוחו ... אינו אלא כפיות טובה ממדרגה ראשונה. בעוד אלו לא דאגו ולא טיפלו באביהם אף כשהיה חולה עד לפטירתו. בתקופת מחלתו ליוותה אותו הנתבעת (וכן אחותו עצמונה). התובעים הראו את עצמם רק כחודש לפני פטירתו... התובעים מבקשים לגרש את האלמנה מבית בעלה וזאת כדי לחלוק שלל..." סיכומי היורשים הוגשו בתאריך 2/1/2020.

...

טענה זו נדחית כדלהלן.

דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' כ"ו סעי' א) נפסק: "... מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ז). ויש אומרים דנזקקין לו (מרדכי בפ' הגוזל בתרא), אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים (מהר"מ מירזברק). והסברא ראשונה נראה לי עיקר". והנה, הלכה זו עוסקת במי שתבע ממון בערכאות והפסיד בתביעתו, והלך לתבוע את אותו ממון בבית הדין ובזה ורק בזה נפסק ברמ"א שאין נזקקין לו. אולם תביעת האלמנה בבית הדין היא זכות מגורים במדור, ואילו תביעתה של האלמנה בבית המשפט היא תביעת בעלות על מחצית הנכס, מדין חוק איזון הנכסים.

אולם הגרי"ש אלישיב פסק שמזונות אלמנה נגבים מן הראוי כמו מן המוחזק וכי יש הבדל יסודי ומהותי בין שאר תנאי כתובה ובין תנאי כתובה של מזונות אלמנה, אך מצאנו סתירה בדבריו בענין זה. אף שלגבי ירושת הבעל, מלווה נקרא ראוי, מכל מקום לגבי תנאי כתובה כגון מזונות הבנות, וכ"ש מזונות אלמנה (שלפי הגריש"א נגבים אפילו מן הראוי הגמור) נגבים ממלווה.

ביום 25.10.22 לאחר שסיכומי הצדדים נאספו אל התיק, היתקיים דיון תיזכורת במעמד הצדדים, בסיומו המליץ בית הדין לנתבע לבחון פעם נוספת את עמדתו.

התובעת טוענת כי המדינה מדברת בשני ערוצים הסותרים זה את זה – כאשר זרוע אחת רואה בה כנשואה והאחרת לא - ולא ניתן להלום מצב דברים זה. מצד אחד נשואה בעל כורחה ומנגד לא זכאית לזכויות של אלמנה.

בפרשת אביבה ליאון היתייחס בית הדין הארצי להגדרת המונח "נפרד" וציין: "המונח "נפרד" בין בני-זוג, אינו משקף מצב משפטי-פורמאלי בדיני המעמד האישי של יהודים בישראל, משום "שאין בדיני התורה מוסד של separation"".

בנוסף, בפסיקה נקבע כי תכליתה של קצבת השארים היא "לשמר את רמת חייה של האלמנה פחות או יותר כפי שהיו לפני פטירת בן הזוג" (ר' עב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.5.2004).

...

לאחר שעיינתי בפסקי הדין הללו חזור ועיין והגעתי לכלל מסקנה לפיה נסיבות המקרה שהוכחו בפני דומות יותר לנסיבות המקרה בעניין תמם.

ולסיכום - האבחנה המשמעותית בין המערערת לנסיבות בפסק דין אלמונית היא כי אמנם הסיבה הראשונית לפרידה הייתה האלימות של המנוח כלפי המערערת.

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

המשיבים הפנו להחלטה מיום 20.3.2023 של מרכזת מירשם ומעמד ברשות האוכלוסין וההגירה, שבמסגרתה אלמן של בת של יהודי התבקש לספק פרטים נוספים על אורח חייו בטרם תיתקבל החלטה בעיניין זכאותו לפי החוק, ובהם האם היה חבר פעיל בבית הכנסת וכן מדוע לאחר פטירת אישתו לא המשיך לחגוג את החגים היהודים.

לנדון דידן רלבאנטית במיוחד גם הדוגמה שנזכרה לעיל, שבה גרוש של יהודי, או של זכאי שבות, אינו נעשה זכאי שבות (פעם נוספת) בשל זכאות ילדיו.

תכליתם המרכזית של החוק ושל הסעיף – עדוד עליית יהודים ארצה, ומתן פיתרון לאלה מהם שנישאו בנשואי תערובת – אינה מתקיימת, ככלל, באלמנתו של זכאי שבות המבקשת לעלות ארצה; גם תכליותיו הנוספות של הסעיף מתמלאות באלמנה במידה פחותה, אם בכלל.

באותו דיון אף חזר על הדברים היועץ המשפטי לממשלה דאז מ' שמגר, בציינו כי: "למי התכוונו להעניק זכויות? התכוונו להעניק זכויות לבת הזוג של היהודי ולילד של היהודי, בין אם הם עולים ארצה יחד אתו ובין אם הם באים לבדם; בין אם היהודי בחיים ובין אם הלך לעולמו [...]. כמו כן התכוונו להעניק זכויות אלה לבן של הילד במעמדו כנכד של היהודי..." (שם, עמ' 7 (ההדגשה אינה במקור)).

...

אכן, ניתן לטעון כי היעדר אפשרותה של אלמנת בנו של יהודי לעלות ארצה עשוי להביא לכך שצאצאיה – נכדיו של היהודי – שירצו לממש זכותם לעלות ארצה, לא יעשו כן. ברם גם אני כמו חברי השופט סולברג סבור כי אין בכך כדי לשנות מהמסקנה האמורה, בפרט בשים לב להלכה הפסוקה לפיה "חוק השבות אינו מעניק זכות כלפי מעלה" (עניין גורודצקי, פסקה 39; וראו את הנמקותיו של חברי בעניין זה, פסקאות 35-34 לחוות דעתו).

על פי גישה זו, מקום שבו נמצא כי במישור העובדתי הקשרים המשפחתיים המהותיים מתקיימים, אין בשוני בין מאפייני הקשר הזוגי לבין הקשר "הדורי" כדי להביא למסקנה כי מבחינה נורמטיבית הזכויות שונות בטיבן (פסקה 43 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא; פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת (בדימ') ברון).

לסיכום: אם דעתי הייתה נשמעת, היינו קובעים כי המונח "בן זוג" שבסעיף 4א(א) לחוק השבות אינו כולל את אלמנת זכאי השבות.