מעמד תושב ישראל בביטוח לאומי לצורך קצבת נכות כללית

בנוסף, המערערת גם מקבלת מן המוסד גמלאות בסך של כ-6,700 ש"ח בגין קצבת שירותים מיוחדים וניידות.

המוסד לביטוח לאומי דחה לפיכך את בקשתה לקבל קצבת נכות כללית, שכן בעת שנגרמה לה נכותה לא הייתה תושבת ישראל, ואזרחותה לא ניתנה לה מכוח חוק השבות אלא מכוח לידה.

כשהיה בן 8, עזב עם הוריו את ישראל ושב עמם לאחר 21 שנה במעמד של "תושבים חוזרים". תביעתו לקבלת גמלת נכות נדחתה מן הטעם שלא היה תושב ישראל בהגיעו לגיל 18.

...

על כן, לו תישמע דעתי, דין הערעור להידחות.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, אנו דוחים את הערעור.

בנסיבות העניין, ומשמדובר בערעור שעניינו חוק ביטחון סוציאלי, לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות.

טענות הנתבע: אשר לתביעה לקיצבת נכות כללית – בדין נדחתה התביעה לאור סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מאחר והתובעת לא הייתה מבוטחת בביטוח נכות משהגיעה לגיל פרישה.

המסגרת הנורמאטיבית: סעיף 195 לחוק מגדיר מבוטח – "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה". בעב"ל 28253-02-12 שמואל שפינט נ' המוסד לביטוח לאומי נקבע כי – "המבחן לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הנו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות. למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי – הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; וההיבט הסובייקטיבי – הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוואנטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו ומטרת השהייה מחוץ לישראל". סעיף 196 לחוק קובע כדלקמן: "(א) נכה זכאי לגימלה לפי פרק זה אם אי-הכושר להישתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להישתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל.

על סמך אשרת העולה, מוענק לאדם , בעת כניסתו למדינת ישראל, מעמד עולה מכוחו זכאי הוא לזכויות והטבות שונות במגוון תחומים.

...

לפיכך, יש לקבל את תביעת התובעת אשר נפלה קורבן להטעיה ולרשלנות הנתבע.

לאור האמור לעיל ומשלא מצאתי סיבה בעטיה יש לקבל את פרשנות ב"כ התובעת לעניין המועד ממנו יחשב מניין הימים לצורך קבלת קצבת נכות ושירותים מיוחדים, התביעה נדחית.

תביעה זו עניינה שלילת מעמד התובע כתושב ישראל בתקופה מיום 20.1.2001 ועד ליום 8.9.10 (להלן – התקופה הרלבנטית), וכפועל יוצא מכך שלילת זכאותו לקיצבת נכות כללית ויצירת חוב על שם התובע בגין קבלת קיצבאות שלא כדין בתקופה הרלבנטית.

במכתבו מיום 9.12.10 הודיע הנתבע לתובע על דחיית תביעתו לקיצבת נכות כללית החל מיום 20.1.01 בנימוק, כי התובע לא היה תושב ישראל ועל כן לא ענה להגדרת "מבוטח" לפי פרק ט' לחוק.

באשר לחוב שנוצר בגין קבלת קצבת הנכות בין השנים 2001 עד 2003 שלא כדין, אין בידינו לקבל את טענת התובע כי חלה היתיישנות על גביית החוב שכן בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה לא קיימת היתיישנות בנוגע לחובות מבוטחים כלפי הנתבע (ראה עב"ל (ארצי) 98/09 זחאיקה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 4.11.10, סע' 5; דב"ע (ארצי) לה/0-22 המוסד לביטוח לאומי – כרמלי, פד"ע ו'(1) 371; עב"ל (ארצי) 90/09 מוסקוביץ' – המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.1.10).

...

כפועל יוצא מכך, אנו מקבלים את התביעה בחלקה וקובעים כי התובע אכן היה זכאי לקצבת נכות כללית בין השנים 2004-2010 ואילו בין השנים 2001 עד 2003, בדין נשללה זכאות התובע לקצבת הנכות הכללית משלא היה בתקופה זו בגדר 'תושב ישראל', כדרישת החוק.

באשר לחוב שנוצר בגין קבלת קצבת הנכות בין השנים 2001 עד 2003 שלא כדין, אין בידינו לקבל את טענת התובע כי חלה התיישנות על גביית החוב שכן בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה לא קיימת התיישנות בנוגע לחובות מבוטחים כלפי הנתבע (ראה עב"ל (ארצי) 98/09 זחאיקה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 4.11.10, סע' 5; דב"ע (ארצי) לה/0-22 המוסד לביטוח לאומי – כרמלי, פד"ע ו'(1) 371; עב"ל (ארצי) 90/09 מוסקוביץ' – המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.1.10).

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כמפורט בסעיף 52-54 לעיל.

בית הדין ציין כי "מבוטח" לצורך גמלת נכות כללית הוא "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה", כאשר "גיל הפרישה" בהתאם להגדרות בסעיף 1 לחוק, בהיתחשב בחודש לידתה של גב' כסאברי, הוא גיל 62.

בהיתחשב בכך, קיים אף קושי ממשי בעצם הצורך להדרש לפרשנותו של מושג שהוא מפלה על פניו על ידי ערכאה שיפוטית חברתית המנחילה נורמות של שויון, וננצל היזדמנות זו על מנת לקרוא פעם נוספת למחוקק לבצע תיקון בחוק, לבחון את הסוגיה על מכלול היבטיה ולקבוע הסדר חלופי התואם את ערכי השויון וכבוד האדם (לקריאה דומה של בית המשפט העליון ובתי הדין לעבודה בעבר ראו את עב"ל (ארצי) 519/06 יחזקאל מני - המוסד לביטוח לאומי (13.1.09); בג"צ מני; בג"צ 3903/94 קרופנקו נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מט(1) 171 (1995); פסק דינה של הנשיאה ורדה וירט-ליבנה בתיק בל' (איזורי ת"א) 3505/01 דגנית פרנקפורט - המוסד לביטוח לאומי (1.9.02); בל' (איזורי נצרת) 1315/03 רונית בבלר חכמון - המוסד לביטוח לאומי (23.11.03); לאפשרויות השונות שנידונו בספרות בקשר לכך ראו אצל לוי ונוטנקו, בעמ' 316 ואילך; עדה שמיר, מעמדה של עקרת הבית בביטוח הלאומי, מעמד האשה בחברה ובמשפט 148 (פרנסס רדאי, כרמל שלו ומיכל ליבן-קובי עורכות, 1995); דפנה הקר, מעבר ל'בתולה זקנה' ול'סקס והעיר הגדולה': רווקות כאפשרות חשובה לנשים ויחסו של המשפט הישראלי כלפיה, עיוני משפט כ"ח 903, 936 (2007); לניסיון לתיקון החוק, מבלי להביע עמדה על תוכנו, ראו את הצעת החוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו - 2014), התשע"ג - 2013, ה"ח הממשלה תשע"ג 768, בעמ' 725; כן ראו את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון - קצבת נכות לעקרת בית), התשע"ח - 2018 (הצעת חוק פרטית) ואת פרוטוקול מס' 100 מישיבת הועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, שכותרתו "אפליית נשים במסגרת חוק הביטוח הלאומי בהגדרת עקרת בית לצרכי נכות" (18.7.11), בו מצוטטים דבריה של סמנכ"ל גמלאות במוסד בדבר האפליה הקיימת במצב הנוכחי והצורך לשנותו).

...

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט מוסטפא קאסם ונציגי הציבור גב' יפה קריספיל ומר דודי נחום; ב"ל 49962-01-14), לאחר עיון בטיעוני הצדדים (בהעדר מחלוקת עובדתית לא נשמעו עדויות), ציין כי "דעתנו אינה נוחה מהמצב המצוי אשר בו חלק מעקרות הבית הנמצאות בטווח הגילאים בתפר בין גיל הפרישה לגיל הזקנה, אינן יכולות להגיש תביעה לנכות כללית ואף לא לקצבת זקנה". על אף זאת, מצא כי אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, וככל שתישמע דעתי, הערעורים יידחו ללא צו להוצאות.

השופט רועי פוליאק אני מסכים עם קביעתה של חברתי, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, לפיה יש לדחות את הערעורים, מהטעמים המפורטים בחוות דעתה המקיפה של חברתי.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, הערעורים נדחים ללא צו להוצאות.

כתוצאה מהחלטת הנתבע בדבר שלילת מעמד התושבות החל מיום 5.1.16, נוצר למנוח חוב בסך 90,790 ₪ בגין תשלום קצבת נכות לתקופה לגביה החליט הנתבע שאין לראות במנוח משום תושב (רכוז תשלומים מיום 6.2.18, צורף לבקשת המנוח מיום 11.2.18 להקפאת הליכי גביה).

ראשיתו של ההליך בבקשת המנוח למתן סעד זמני בדמות הקפאת החוב הנטען בגין גמלת נכות כללית ובדמות חידוש הביטוח הרפואי.

מלבד השיקולים הערכיים קיימים שיקולים כלכליים, שהפסיקה הכירה בהם כשיקולים "עניינים וסבירים", להפעלת מבחן התושבות כתנאי לזכאות לקבלת גמלאות, שכן למדינת ישראל אין משאבים בלתי מוגבלים והיא נידרשת להקצות את המשאבים הקיימים בהתאם לסדר עדיפויות, כך שעליה לדאוג ראשית לתושביה שלה (עב"ל 375/99 יוסף אייזן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג(87), 32); עב"ל (ארצי) 23260-09-10 יוכי לפידות – המוסד לביטוח לאומי (29.4.13)).

אשר לזכאות לתשלום גמלת נכות בגין התקופה שעד מועד הפטירה, הרי שממילא ליורשים או לעזבון לא תקום זכאות לתשלום הן מהטעם שלא מצאנו פגם בהתנהלות הנתבע בכל האמור בהחלטה בדבר שלילת התושבות, כמו גם מהטעם שהזכות לא התגבשה במועד פטירת המבוטח (סע' 308 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995; עב"ל (ארצי) 2348-12-13 יעקב חביב – המוסד לביטוח לאומי (29.6.15); עב"ל (ארצי) 243/98 שמעון בן דוד ז"ל – המוסד לביטוח לאומי (10.4.00)).

...

בנסיבות אלה לא מצאנו שיש בקשרי העבודה הנטענים כדי ללמד על זיקה הדוקה של המנוח לישראל באמצעות מעסיקיו הישראלים כנטען.

אשר לזכאות לתשלום גמלת נכות בגין התקופה שעד מועד הפטירה, הרי שממילא ליורשים או לעיזבון לא תקום זכאות לתשלום הן מהטעם שלא מצאנו פגם בהתנהלות הנתבע בכל האמור בהחלטה בדבר שלילת התושבות, כמו גם מהטעם שהזכות לא התגבשה במועד פטירת המבוטח (סע' 308 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995; עב"ל (ארצי) 2348-12-13 יעקב חביב – המוסד לביטוח לאומי (29.6.15); עב"ל (ארצי) 243/98 שמעון בן דוד ז"ל – המוסד לביטוח לאומי (10.4.00)).

בסופו של יום, משלא הוברר די הצורך אם הנתבע עומד על תשלום החוב של המנוח כלפיו, מצאנו להכריע בטענות התביעה לגופן.

סוף דבר – התביעה נדחית.