מעמד שחקני כדורגל בדיני הביטוח הלאומי

בהקשר של יחסים אלו נאמר כי: "בהסכם זה (בין האגודה לשחקנים-מ' ש') בולט מרכיב ה'כפיפות' ולא רעיון הקואופורציה. אכן, הכדורגלן אינו שותף בהכנסות האגודה מכוח חברותו בה, אלא מכוח הסכם דוקא. כמו כן, אין הכדורגלן זכאי להישתתף במוסדות האגודה, להצביע וליטול חלק בניהולה. נהפוך הוא, כל מערכת היחסים שנסקרה לעיל מלמדת על היותו נתון למרות מוסדות האגודה. בנסיבות אלה, לא תעמוד לכדורגלן חברותו הפורמלית (ולעתים, הכפויה) באגודת ספורט לרועץ, כאשר מתעורר הצורך בסיווג מעמדו לעניין דיני העבודה והביטוח הסוצאלי" (176/90 בעמ' 727).

תוצאה זו עולה בקנה אחד עם הקביעה בבג"צ 176/90 כי שחקני הכדורגל נחשבים כעובדים לצורך דיני הביטוח הלאומי ולצורך ההטבות שבו.

...

בעניין זה אמרתי בע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ בעמ' 424: "אמנם, אין לראות, כדבר שבשגרה, חבר באגודת שיתופית כ'עובד' בה. עצם ה'חברות' באגודת שיתופית אינה מקנה לחבר מעמד של עובד. אך, מכאן ועד למסקנה שהיותו של אדם 'חבר' באגודה שיתופית שוללת את האפשרות שיהיה גם עובד באגודה-רחוקה הדרך". שלא כמו בפרשת מורדכוביץ שם הודגש כי לא נתקיים בין החברים באגודה לבין האגודה חוזה נפרד, העומד בפני עצמו, נוסף על החברות באגודה, בענייננו השחקנים קשורים בחוזה העסקה נפרד אשר מהווה את מרכז ההתקשרות בינם לבין האגודה, כאשר החברות באגודה היא משנית, ואפשר אף לומר נכפית על השחקנים.

לגופו של עניין, מקבל אני את גישת המשיב כי "משלח-יד יכול לכלול עיסוקים שונים, לרבות ספורטאי, אך ההבחנה האמיתית היא בין משלח היד כעסק עצמאי לבין קיומם של יחסי עובד-מעביד, של אדם בעל משלח יד המועסק על ידי אחר". הכנסתו של אדם המשמש בתפקיד עורך-דין אכן יכולה לנבוע מסעיף 2(1) לפקודת מס ההכנסה [נוסח חדש] בשמשו כבעל עסק ואולי אף בהסכם RETAINER, ואולם הכנסתו יכולה לנבוע אף מסעיף 2(2) כאשר הוא עובד כשכיר במשרד עורכי-דין, שכן במקרה זה הכנסתו תפול בגדר ההגדרה של הכנסת עבודה.

לפיכך דין הערעור להידחות.

תביעתו של התובע לדמי פגיעה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שבמועד קרות התאונה לא בוטח התובע כעובד שכיר, ועל כן, פגיעתו אינה "פגיעה בעבודה". לדעתי, במקרה זה – בנגוד למקרים אחרים שנידונו על ידי בתי הדין האיזוריים לעבודה – לא מתעוררת שאלת עצם קיומם של יחסי עבודה בין שחקן כדורגל ובין הקבוצה בה התאמן, כאשר ברור שבין הצדדים היתקיימו יחסי עבודה ממועד מאוחר לתאונה.

בפרשת אייזנברג הדגיש בית הדין הארצי "את הכלל לפיו, פסק דין אזרחי לא ישמש כראיה במשפט אזרחי אחר, וממצאים עובדתיים שנקבעו במשפט אחד אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר, אלא על פי הוראת חוק מיוחדת, או מכוח הכלל בדבר השתק פלוגתא ... יצוין כי הוראת חוק מיוחדת כאמור, ניתן למצוא בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעניינו קבילותו של פסק דין פלילי במשפט אזרחי. הוראת סעיף זה ודאי אינה ישימה בנסיבות המקרה כאן, ואף אין לפנינו השתק פלוגתא, המצדיק הסתמכות על ממצאים שנקבעו בהליך אחר. אכן, לפי הוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אין בית הדין לעבודה כפוף לדיני הראיות. אלא שבית הדין כפוף ופועל על פי עקרונות הבסיס העומדים ביסודם, לרבות הכלל לפיו אין בית הדין פוסק אלא על סמך ראיות שהובאו לפניו, והן רלוואנטיות לשאלות שבמחלוקת" (ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - ישראל שיינפלד (16.2.12), בפיסקה 60 וההפניות שם. ההדגשה במקור).

התובע מבקש להיבנות מהחלטה זו. לעמדתו, שעה שהתקבלה תביעתו על ידי מחלקת פירוקים, מושתק המוסד מלטעון אחרת לגבי מעמדו בהליך זה. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, טופס תביעה זה הוגש למוסד לאחר הגשת תביעה זו. אמנם, סמכותו של בית דין זה אינה משתרעת על החלטות מכוח פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, אך סעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "עובד" כ"מי שמבוטח או היה מבוטח לפי פרק ה'". ההכרעה במעמדו של התובע על פי פרק ה', העוסק בביטוח נפגעי עבודה, קודמת להכרעה בתביעת חוב שהגיש. שעה שניכנס בית הדין לנעלי פקיד התביעות מכוח סעיף 391 לחוק, ממילא מסורה הכרעה בעיניין זה לידי. לכן לא מובן כיצד נדונה מלוא התקופה שבתביעת החוב טרם הכרעה בתביעה זו.

...

אם כן: על אף שבסופו של דבר נחתם הסכם עבודה בין הצדדים, התובע לא הוכיח שהיה עובד בעת האירוע, או שמדובר בתקופת הכשרה, התלמדות או נסיון.

המסקנה היא אפוא שדין התביעה להידחות.

מאחר שהתביעה נדחית – אין צורך לדון בהודעה לצד ג' התלויה בשאלה האם התובע היה במועד הרלוונטי עובד שיש לשלם בעדו דמי ביטוח.

א. המוסד טען, בעירעור שהגיש על פסק דינו של בית הדין האיזורי, כי סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומיה העניק לשר באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת (להלן-וועדת העבודה) סמכות לסווג בצו מבוטחים לענין חוק הביטוח, וכי צו לפי הסעיף האמור "יפה על אף האמור בכל מקום אחר בחוק זה". המוסד, אינו חולק על כך שיתכנו יחסי עובד ומעביד בין שחקן לקבוצה גם בהיעדר הסכם חתום בכתב מראש, אך השאלה העומדת לדיון בעירעור זה נוגעת למעמדו של המשיב כמבוטח בביטוח לאומי, ולעניין זה מחייבות ההוראות המפורשות שבחוק הביטוח הלאומיו בצו שמכוחו, על אף העולה מכל דין אחר.

רואים אנו, כי במסגרת החוק דנן, ניאות המחוקק-מן השיקול הסוצאלי-להרחיב את המסגרת וליתן למבוטחים נוספים, ואף לכאלה אשר אינם 'עובדים' בדין הכללי, להנות מן ההטבות המוענקות ל'עובד' לפי דיני הביטוח הלאומי.

כאן המקום להעיר, שלתוצאה אליה הגענו בהליך דנן, אפשר שתהיה השפעה על נושאים הנוגעים לקבוצות כדורגל ולשחקני כדורגל בליגות הנמוכות, ככל שהדבר נוגע לישום חוק הביטוח הלאומי על שחקני כדורגל בליגות הנמוכות.

...

השאלה, שעלינו להכריע בה בערעור זה, בסופו של דבר, היא, האם ניתן לסווג את המשיב כ"עובד", הזכאי במקרה זה שלנו להנות מביטוח נפגעי עבודה על פי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, על אף שהדרישה להסכם העסקה בכתב, הכלולה בפריט 14 לתוספת הראשונה לצו כתנאי לסווגו של שחקן כ"עובד", לא התמלאה לגבי המשיב.

אשר על כן סבורים אנו, כי יש להודיע להתאחדות לכדורגל בישראל, לארגון שחקני הכדורגל בישראל ולקבוצת הכדורגל של הפועל ברטעה על קיומו של הדיון בבית הדין האזורי בחיפה ולאפשר להם להצטרף אליו, ככל שיחפצו בכך.

סוף דבר-הערעור בשאלה העקרונית, נדחה.

הערעור מתקבל רק ביחס לטענה החילופית.

בית הדין האיזורי הוסיף וציין, כי בתקופת ההיתקשרות בין המערער לבין הקבוצה חלה הקביעה בצו הביטוח הלאומי (סיווג עובדים וקביעת מעסיקים), התשל"ב-1972 (להלן – צו הסווג), לפיה מעמדם של ספורטאים הוא של "לא עובד שכיר ולא עצמאי". בית הדין דחה, בהקשר זה, את הטענה לפיה יש להחיל על המערער את הנפסק, כחודשיים טרם הארוע התאונתי, בבג"ץ מכנס (בג"ץ 176/90 מכנס נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(5) 711 (28.10.1993); להלן – בג"ץ מכנס), לפיו מתקיימים יחסי עבודה בין שחקני כדורגל בליגות המקצועיות הגבוהות לבין אגודות הכדורגל חרף האמור בצו הסווג.

נוסיף ונציין, כי לא זו בלבד שפסק הבוררות אינו מטיל חובה על הקבוצה לשלם דמי ביטוח לאומי בגין המערער בתקופה בה חויבה הקבוצה בתשלום שכרו, אלא אף אינו מקזז מהסכומים הנפסקים למערער דמי פגיעה שהמערער היה זכאי לקבלתם עקב הארוע התאונתי אילו סברו הצדדים כי הוא מבוטח ואין בו היתייחסות לתחולת סעיף 11 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976, שעניינו זכאות לדמי מחלה (תחליף שכר) במקרה בו הארוע שגרם לאובדן כושר העבודה מזכה בפיצויי לפי דין לרבות דיני הנזיקין.

...

עם זאת, משפסק הבוררות הוגש לבית הדין האזורי ללא התנגדות המוסד והמוסד אף טען לתוכנו של הפסק, הגם שהקפיד לטעון כי תוכנם של פסק הבוררות וקביעותיו אינם מחייבים את המוסד, בחנו את פסק הבוררות לגופו ומצאנו כי אמנם ניתן לאתר בפסק הבוררות קיומם של סממנים מסוימים המתקיימים גם ביחסי עבודה, כגון קיומו של הסכם התקשרות ומחויבות המערער לעמוד לרשות הקבוצה, אך ההתקשרות בין המערער לבין הקבוצה מתוארת בפסק הבוררות בלשון "ניטראלית" של התקשרות חוזית, שאינה מאפיינת דווקא יחסי עבודה אם כי אינה עומדת בסתירה להם, ואינה כוללת מונחים מתחום יחסי העבודה לבד מהתייחסות למונח "משכורת". אף החבות הכספית שהוטלה על הקבוצה אינה נובעת מזכויות כלשהן מתחום יחסי העבודה (פיצויי פיטורים, דמי מחלה, פדיון חופשה, פיצויי הלנה וכיוצא באלה) אלא נובעת מההתחייבויות החוזיות ומהפרתן.

בנסיבות אלה, דין ערעור העובד להידחות.

סוף דבר – הערעור נדחה.