כך במכתבו לעמידר מיום 24.6.1980 ביקש סיוע בשיפור תנאי המחייה הקיימים בציינו כי "בבדיקה שערכתי מצאתי שהנכס 101 איזור ד' בעין כרם אשר מר עזרי לוי חי שם אינו רשום בתיקים של עמידר ו/או רשות הפיתוח. ועל כן אני מוצא לנכון שאין זה נכס השייך אליכם ויתכן שהוא עדיין בחזקת הסוכנות היהודית". בתשובתה מיום 12.8.1980 כתבה עמידר: "נראה לנו כי הפיתרון לבעייתו של מר עזרי לוי חייב לבוא בצורה של שקום ביחידת דיור אחרת ולא בעין כרם. אנו לא מבצעים שיפוצים ותוספות בעין כרם והדיירים בשכונה זו עושים כל דבר על חשבונם בלבד לאחר קבלת רשות מאיתנו ... נהיה מוכנים לשקול מתן סיוע רק מחוץ לשכונת עין כרם. באשר לשאלתך בעיניין מעמד הנכס, הרי שהעניין נבדק ואכן מסתבר שהניהול הוא שלנו".
כשנשאל בחקירתו הנגדית לפשר שתיקתו מול עמידר, סיפק הנתבע הסבר לא משכנע שמאפיין את עדותו הפתלתלה: "דוד שלי היה חשדן ולא הציג לי מסמכים ואני רציתי לבנות שם. עד 1983 הדוד שלי לא הציג לי מסמכים. הפעם הראשונה שהגיש לי היה נסח רישום בשנת 1986". זאת ועוד,במסגרת הליך משפטי שקיים בשנת 1988 כנגד שכנה המתגוררת בחלקה הצמודה למקרקעין ושלטענתו חסמה חלק ממעבר הדרך לבית, כלל לא טען הנתבע לקיומו של נסח הרישום אלא כי "פניתי מזמן למינהל, לפני כ-5 שנים, לרכישת הנכס, ורק בתחילת שנת 1988 קבלתי הודעה שניתן לרכוש".
לכך נוספת העובדה שלמרות שטענת הרכישה בשנת 1942 עמדה במוקד תזכיר התביעה שהגיש הנתבע, בכתבי טענותיו המאוחרים יותר הונח הדגש על טענות אחרות כבסיס לזכויותיו של הנתבע במקרקעין, ובין היתר מבקש הנתבע להסתמך על חוזה שכירות משנת 1950 שחתם לוי עם הסוכנות היהודית, תוך שהוא טוען כי לוי שוכן "במקרקעין ע"י המדינה (בשנת 1949)". הצדק עם התובעת כי "ברור כי טענה זו לפיה מעמדו של לוי המנוח היה מעמד של שוכר, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה מר לוי רכש את כל המקרקעין בשנות ה-40 של המאה הקודמת" וכי מדובר בהסתמכות על טענות עובדתיות חלופיות, כאמור בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (כפי שהיו בתוקף עד יום 1.1.2021): "בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות". בחקירתו הנגדית, שוב שינה הנתבע את גירסתו, וטען בכלל כי לוי שכר מהסוכנות היהודית "לא את הבית שלו אלא את הבית שהיה צמוד אליו".
גם הטענה המקורית שבתזכיר התביעה ולפיה בשנת 1972 רכש הנתבע את הזכויות במקרקעין מלוי, נזנחה ולא הוכחה, ובכתבי הטענות המאוחרים יותר טען כי בשנת 1972 "עברתי להתגורר במקרקעין ברציפות" ואילו העברת הזכויות נעשתה בשנת 1981.
גם מהמכתב מיום 28.2.1988 מטעם הלישכה המשפטית של מנהל מקרקעי ישראל, לא עולה שממ"י צורף כצד להליך, אלא רק כי זומן להעיד: "הח"מ וכן מר משה טל סגן מנהל המחוז קיבלו את ההזמנה להופיע בפני בית המשפט ביום 26.2.88 ... מר משה טל מתוקף תפקידו כסגן מנהל המחוזי מטפל בנושא עין כרם וכן מכהן כיו"ר ועדת עין כרם במינהל והוא האדם המוסמך ובעל מירב האינפורמציה בכל הקשור לעין כרם. הח"מ אינו מטפל בנושא ואולם באם לאחר מתן עדותו והסבריו של מר משה טל עדיין ישארו נושאים בלתי ברורים וגמורים יאות הח"מ להגיש לבית המשפט את מירב הסיוע בתיק זה".
מעבר לכך, הנתבע נימנע מלהציג את עמודי הפרוטוקול שבהם נשמעה עדותו של נציג המנהל מר משה טל, סיפק תמונה חלקית וסלקטיבית של ההחלטות שנתקבלו בהליך, ואף נימנע מלהציג את פסק הדין שניתן בו. בחקירתו הנגדית טען כי "לא ראיתי פסק דין למעשה עד היום אבל אני מבין שפשוט מאוד בית משפט קיבל עמדה שלנו כתובעים", אך כפי שהציגה התובעת, הנתבע הסתיר את העובדה שבהחלטה מיום 13.1.1988 הוא נמחק מן התובענה מהנימוק שאין "לו מעמד של תובע כלפי בעל המקרקעין – מינהל מקרקעי ישראל או כלפי שכנתו" וכי במסגרת אותה החלטה צוינה עמדתו השלילית של מנהל מקרקעי ישראל: "אם אין לו זכות כפי שטוען מינהל מקרקעי ישראל, הרי שצירופו כתובע – לא מוסיף לו כל זכות". יתר על כן, בפסק הדין מיום 28.1.1990 נדחתה "התביעה כולה", זאת לבקשת "ב"כ התובע, לוי עזרי" ובהסכמת הגב' לוין.
...
מסיבותיו שלו נמנע הנתבע מהצגת חוזי השכירות, וממילא לדבריו "הדיירת הכי ותיקה משנת 2005".
זאת ועוד, בתביעה שהגיש הנתבע כנגד המוסד לביטוח לאומי נקבע כי בשנים 2002 – 2003 קיים הנתבע משק בית משותף עם אשתו בדירה בראש העין, ובהליך שניהל הנתבע כנגד השכנה לוין נקבע ביום 13.1.1988 כי "אין מחלוקת מצד התובעים כי כיום אין התובע 2 מתגורר בבית ולא התגורר בו למן שנת 1983".
משלא עלה בידי הנתבע להוכיח שימוש במקרקעין במשך שלושים שנים רצופות, דינה של טענתו לקיומה של זיקת הנאה על פי סעיף 94 לחוק המקרקעין – שממילא נטענה באגביות וללא כל פירוט – להידחות.
טענותיו של הנתבע בנוגע לתכנית להסדרת אזור עמק התימנים – אינן רלבנטיות גם הן לצורך ההכרעה בתביעת הבעלות בתיק זה. התכנית אינה כוללת את המקרקעין נשוא ההליך ולדברי התובעת "רוב המקרקעין הכלולים בתכנית הם בבעלות רשות הפיתוח לאחר הליך הסדר וחלק נוסף המצוי כעת בהליך הסדר צפוי להיתבע אף הוא לבעלות רשות הפיתוח". על כן, "ומאחר שאנו עוסקים בתביעת בעלות במסגרת הליך הסדר, אין לתכנית זו כל קשר לגדר המחלוקת בתיק".
סוף דבר
תביעת התובעת רשות הפיתוח (תזכיר תביעה 84/2010) מתקבלת.
תביעת הנתבעים עזרי לוי ז"ל ושלמה סמרי (תזכיר תביעה 85/2012) נדחית על כל טענותיה.
