מעמד לבני זוג של ישראלים ידועים בציבור

העירעור לפניי ערעור מנהלי על פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מיום 27.7.16 (ערר (י-ם) 1163-16), שדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (להלן – המשיב) מיום 14.12.15, שבגדרה סורבה בקשת המערערים למתן מעמד בישראל למערערת 2 מכוח נוהל 5.2.0009 של המשיב – "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן – נוהל ידועים בציבור).

...

למסקנה זו הגעתי, כאמור, לנוכח העובדה שאין חולק על-כך שבני הזוג מקיימים קשר זוגי מזה 17 שנה, כתשע שנים בבלגיה וכשמונה שנים בישראל, ושעיקר המחלוקת – לדידו של המשיב – מתמקדת בשאלה אם קשר זוגי זה הוא קשר של "נוחות" בלבד.

הואיל והספק שהתעורר בעיני המשיב, בדבר כנות הקשר, נסמך בעיקרו על התשובות שמסרו המערערים לשאלות ההיפותטיות בדבר האפשרות שייפרדו, והיות שתשובות אלו ניתנות גם לפרשנות אחרת, מה-גם שבני הזוג לא נפרדו במשך שבע השנים האחרונות מאז ניתנו התשובות הראשונות בעניין זה – סבורני, ההחלטה להפסיק את ההליך המדורג בעקבות הבקשה לשדרוג המעמד, הייתה לא סבירה ולא מידתית, וראוי היה בנסיבות העניין להמשיך לבחון את כנות הקשר במסגרת ההליך המדורג, על-ידי מתן אשרה מסוג ב/1 לתקופת מעקב ומבחן נוספת.

התוצאה לפיכך, ומבלי להביע עמדה בשאלה האם המערערים הוכיחו לעת הזו את כנות הקשר הזוגי ביניהם, מתקבל הערעור במובן זה שהחלטת בית-הדין לעררים בדבר דחיית הערר מבוטלת.

רישיונו של העותר הוארך מספר פעמים ורק ביום 10.5.15 פנו העותרים ללישכת המשיב בחדרה והגישו בקשה למתן מעמד לעותר מכוח נוהל המסדיר את הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין (נוהל ידועים בציבור).

...

אשר על כן, מהטעמים שפורטו, סבור אני כי החלטת המשיב לוקה בפגמים ויש לבטלה.

בהתאם אני מורה על ביטולה של ההחלטה.

החלטתי זו אינה קובעת ממצא בנוגע למערכת היחסים שבין בני הזוג אלא מורה למשיב לבחון את הנושא, בהתאם לסמכותו, וזאת כאשר העותרים מנהלים משק בית משותף.

בקשה למתן סעד זמני לפיו יעוכב ביצוע פסק הדין ולא יינקטו כנגד המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") הליכי אכיפה והרחקה, וזאת עד להכרעה בעירעור על פסק דינו של בית הדין לעררים בתל אביב בערר (ת"א) 6376-18 (כבוד הדיין באפי תם), במסגרתו נדחה ערר המבקשים על החלטת המשיב לדחות את בקשתם להסדרת מעמד מכח חיים משותפים לפי "נוהל טפול במתן מעמד לבני זוג ישראלים, לרבות בני זוג מאותו המין" 5.2.0009 (להלן: "נוהל חיים משותפים").

ביום 29.11.18 הגישו המבקשים לבית הדין לעררים ערר ((ת"א) 6376-18) במסגרתו טענו המבקשים כי הם מנהלים מערכת יחסים של ידועים בציבור באופן המצדיק את הסדרת מעמדה של המבקשת בישראל וכי הסתירות עליהן מבוססת החלטת המשיב אינן מהותיות ואינן יכולות לקבל משקל מכריע בקבלת ההחלטה.

...

יחד עם זאת, בענייננו, אני סבור כי מן הראוי שטענות המבקשים ייבחנו לגופו של עניין במסגרת הדיון בערעור, ואסתפק בכך, שלא ניתן בשלב זה, לשלול לחלוטין את סיכוייו.

באשר למאזן הנוחות, אני סבור כי בנסיבות העניין הוא נוטה לטובת המבקשים.

לאור כל האמור, בהתחשב בכך שמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית, ניתן בזאת סעד זמני לפיו המבקשת לא תורחק מהארץ ,לא יינקטו נגדה פעולות אכיפה ויעוכב פסק הדין של בית הדין לעררים, עד להכרעה בערעור.

באותו תשאול טענה המשיבה כי על-פי הנוהל לטפול בהסדר מעמד לבני-זוג זרים של אזרחי ישראל - נוהל הקרוי נוהל ידועים בציבור - זכאית היא למעמד בישראל מכוח היותה ידועה בציבור של אזרח ישראל, המשיב 1 (המשיב).

מטרתו של הנוהל, כך קבע בית-המשפט, היא "לבחון ממרחק של זמן ומקום את רצינות הקשר הזוגי שבין אזרח ישראלי לאזרח הזר", ואולם בעניינינו "בחינה כזו אינה נידרשת... כי הוצגו בפניי ראיות חותכות כי בנה"ז מתגוררים יחדיו בחיי זוגיות ומיסדו את הקשר בהסכם מאז ה-9.3.04." בנסיבות אלו, כך הוסיף וקבע בית המשפט, הפעלת הנוהל המקובל ולפיו שומה על המשיבה לעזוב את ישראל "רק כדי לבחון את טיבו של הקשר... תהיה בלתי מידתית בעליל". סוף דבר: בית המשפט החליט לבטל את ההחלטה להרחיק את המשיבה מן הארץ - ביתר דיוק: שלא לאפשר לה להכנס לארץ - בהוסיפו כי תותן בידה אשרת תייר למשך 60 ימים כדי שבמהלך תקופה זו תוכל לפנות למשרד הפנים שישקול את בקשתה למעמד של קבע.

...

]המישנה לנשיא מ' חשין: ביום 12 באפריל 2005 החלטנו לקבל את ערעורה של המדינה, לבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא, והוספנו כי את נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד.

בית משפט קמא החליט להיעתר למיקצת מעתירתה של העותרת וביטל את ההחלטה שלא להתיר לה להיכנס לישראל.

מטרתו של הנוהל, כך קבע בית-המשפט, היא "לבחון ממרחק של זמן ומקום את רצינות הקשר הזוגי שבין אזרח ישראלי לאזרח הזר", ואולם בענייננו "בחינה כזו אינה נדרשת... כי הוצגו בפניי ראיות חותכות כי בנה"ז מתגוררים יחדיו בחיי זוגיות ומיסדו את הקשר בהסכם מאז ה-9.3.04." בנסיבות אלו, כך הוסיף וקבע בית המשפט, הפעלת הנוהל המקובל ולפיו שומה על המשיבה לעזוב את ישראל "רק כדי לבחון את טיבו של הקשר... תהיה בלתי מידתית בעליל". סוף דבר: בית המשפט החליט לבטל את ההחלטה להרחיק את המשיבה מן הארץ - ביתר דיוק: שלא לאפשר לה להיכנס לארץ - בהוסיפו כי תותן בידה אשרת תייר למשך 60 ימים כדי שבמהלך תקופה זו תוכל לפנות למשרד הפנים שישקול את בקשתה למעמד של קבע.

טענה זו מקובלת עלינו אם לא במלואה כי אז בחלקה העיקרי.

מטעם זה, בעיקר, החלטנו לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית משפט קמא.

העירעור הנידון הוגש על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן לפי העניין – בית הדין; חוק הכניסה לישראל) (כבוד הדיין שלומי ויזן) בערר (ירושלים) 3798/22 מיום 26.3.2023, שלפיו נדחה הערר של המערערים על ההחלטות אשר דחו את בקשת המערער 2 לקבלת מעמד בישראל מכוח זוגיותו הנטענת עם המערערת 1, אזרחית ישראלית, בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג ישראלים לרבות מאותו מין", שמספרו 5.2.0009 (להלן – נוהל ידועים בציבור).

...

כמו כן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור וכי לשם כך ובהתאם לתקנה 148(ב) בתקנות האמורות, ניתן להסתמך על נימוקי פסק דינו של בית הדין לעררים.

זאת משנמצא כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין לעררים, כי הממצאים שנקבעו בפסק-דינו תומכים במסקנה המשפטית וכי לא נמצאה בו טעות שבחוק (כידוע, שתי ההוראות האמורות חלות גם על הערעור הנדון מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

מכל הטעמים האמורים, הערעור נדחה.