(6) עוד יש לזכור את העקרון הבסיסי השורר במערכת הבינלאומית וגם בישראל, שלפיו אין לזר זכות להכנס למדינה, ולוא גם לצורך תיירות, ולא רק לשהייה ממושכת ומקל וחומר לשהיית קבע, אלא אם הדבר נעשה כחוק.
(3) עוד אומר המשיב, כי ניכרת עליה במקרים שבהם נטען מעמד של "ידועים בציבור", אם כשהמדובר בקשר קצר מועד (חודשים אחדים), אם במקרים של בני זוג הנשואים לאחרים, ואם בקשר נטען בין מעסיקים, ובהם חולים וקשישים, לעובדים שלא קיבלו היתר העסקה; כל אלה מקרים שלא קל להיתחקות בהם אחר הנסיבות.
...
משנתקיימו אלה וההחלטה בעינה, אין מנוס מהרחקה.
לענייננו נאמר (סעיף ג.2) "יש לבדוק פרטי הזר... במידה והזר שוהה בארץ שלא כחוק, יש לבקשו לצאת מן הארץ, לאחר מכן יגיש הישראלי עבורו בקשות לאשרת כניסה"; בסעיף ג.3 נקבע, כי "כאשר הזר שהה בארץ באופן לא חוקי ונדרש לצאת את הארץ, ניתן לאשר את כניסת הזר חזרה לארץ כנגד ערבות בנקאית אם מתעורר חשד בדבר כנות הקשר.... לאחר העמידה בדרישות הנוהל לא יעלה משך הטיפול בבקשה על 30 יום, אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות באישור מטה מנ"א (מינהל האוכלוסין)". בסופו של דבר ניתנת החלטה, ואם השתכנע המינהל "שאכן מדובר בחיים משותפים ובקשר אמיתי, יאשר מסמך מסוג ב/1 לשנה" (סעיף ג.10) וכעבור שנה ניתן להחליפו לא/5, ובתקופה כוללת של 7 שנים ניתן להגיע למעמד קבע (ג.11).
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט רובינשטיין כי דין הערעור להידחות, ומצטרפת להערתו של חברי, השופט עדיאל.
