מעמד חוקי של שוהים בלתי חוקיים וזכאותם לביטוח לאומי

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 52238-10-13 11 אפריל 2016 לפני: השופטת נטע רות נציג ציבור (עובדים) מר אברהם בן קרת התובעת 1. נטליה חבקין הנתבע 1. המוסד לביטוח לאומי פסק דין

בשנת 1998 התובעת נישאה בבית הדין השרעי לאדם תושב חברון שהיה שוהה בלתי חוקי בישראל בשם מוסטפה תאאר (להלן – תאאר).

לגירסת התובעת בתצהירה, היא לא חייתה עם מר תאאר בקשר זוגי מאז הנישואים הפורמאליים, לאחר שניסיונותיו של מר תאאר לקבל מעמד חוקי בישראל לא צלחו.

בית הדין סיכם את היתרשמותו ביחס למערכת היחסים שבין התובעת לבין תאאר במסגרת פסק הדין וכך אמר: "אין לנו ספק בדבר, כי מר תאאר ניצל את מוגבלותה של התובעת על מנת להנשא לה על מנת לקבל אזרחות ישראלית. כשהתברר שהניסיון לא צלח הוא ניתק במהרה את הקשר עימה וזנח אותה לאנחות ו'נזכר בקיומה' רק לצורך מניעת גרושו מהארץ או בניסיונות נוספים לקבל אזרחות ישראלית. כך או כך אין ספק בדבר שהתובעת נישאה למר תאאר ב-11.11.98 והסתירה והעלימה את עובדת נישואיה מהנתבע עד שהדבר נתגלה לפקידי הנתבע בבדיקה שגרתית במשרד הפנים. כמו כן היו גם תקופות שבהם שהתה עם מר תאאר באילת לאחר נישואיהם, אם כי לא ידוע כמה זמן נמשך הקשר הרופף ביניהם. עם כל הצער שבדבר, ולמרות היותנו מודעים לעובדה, כי מר תאאר ניצל את תמימותה ואת אהבתה של התובעת כלפיו כדי לנסות להשיג תעודת זהות ישראלית – שזו הייתה המטרה היחידה שלו בנישואיו לתובעת ולא הרצון לחלוק עימה חיים משותפים כבני זוג, אין מנוס מכדי לקבוע כי התובעת העלימה בכוונה מהנתבע את עובדת נישואיה ביחס למידת זכאותה בגימלת הבטחת הכנסה. עם כל מגבלותיה של התובעת וחוסר התחכום המאפיין אותה בחיי היומיום בנקודה זו – הייתה התובעת נבונה דיה כדי להסתיר את נישואיה למר תאאר על מנת לא לפגוע בזכאותה לגימלת הבטחת הכנסה מהנתבע, כפי שהדבר השתקף מפניותיה השונות לפקידי הנתבע שנדרשה להבהיר את מעמדה במשרד הפנים". לאור זאת, קבע בית הדין כי התובעת התנהגה בחוסר תום לב אשר הצדיק את שלילת זכאותה לגימלת הבטחת הכנסה על ידי הנתבע {בעבור התקופה שמחודש 3/2000 ועד 6/2004}.

כידוע, הועדה לביטול חובות שהנה גוף פנימי של הנתבע מפעילה את שיקול דעתה מכוח סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי והחלטתה צריכה להיתקבל בהתאם לכללי המשפט המינהלי קרי, לאחר מתן זכות טיעון, כי על הועדה להתנהל בשקיפות וכי על החלטתה להיות מנומקת כדבעי.

...

בית הדין האזורי דחה אמנם את התביעה וקבע כי התנהגות התובעת הצדיקה את שלילת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה לתקופה הרלוונטית מאחר והתובעת "העלימה בכוונה את עובדת נישואיה מפקידי הנתבע", עם זאת הוסיף בית הדין והתייחס בסיפא לפסק דינו להחלטה שניתנה על ידי הוועדה לביטול חובות אשר דחתה את בקשת התובעת לביטול החוב וכך אמר: "מן הראוי היה כי הנתבע ימחק את חובותיה הכספיים של התובעת לאור האבחון שנעשה על ידי המרכז לשיקום המראה את המגבלות שיש לה. אולי רצוי כי התובעת תפנה לוועדה הנ"ל פעם נוספת עם עותק מפסק דין זה." לנוכח הרלבנטיות של חלק מהקביעות שבפסק הדין של בית הדין האזורי בחיפה (להלן – פסק הדין) להכרעה גם בהליך זה מצאנו לנכון להוסיף ולפרט קביעות אלה בקצרה: במסגרת פסק הדין נקבע כי התובעת הגישה ביום 24.2.2000 תביעה לתשלום גמלת הכנסה בעילה של מחוסרת עבודה, תוך שהיא מצהירה בטופס התביעה כי היא רווקה; בחודש 6/2001 התברר במהלך בדיקה במחשבי משרד הפנים כי הסטטוס האישי של התובעת צוין כ"לא ידוע", והתובעת נדרשה על ידי הנתבע להסביר את פשר העניין; ביום 17.6.01 הצהירה התובעת בפני פקיד התביעות כי היא רווקה, כי לא היה בדעתה להתחתן מעולם, כי היא גרה לבד וכי אין לה בן זוג.

לכשעצמנו, לא מצאנו מקום לפקפק בנכונות הגרסה שמסרה התובעת כי היא לא קיבלה את מכתב הנתבע כאמור.

עיון במכתב האמור אף מלמד, על פני הדברים, כי לא צורפה אליו ההחלטה של הוועדה לביטול חובות והנמקותיה אלא המסקנה הסופית בלבד ללא הנמקה.

סוף דבר: לאור כל האמור אנו קובעים כי ההחלטה של הוועדה לביטול חובות לוקה במספר פגמים ובכלל אלה: אי מילוי חובת ההנמקה, אי מתן זכות טיעון הולמת וחוסר שקיפות.

עיקר טיעוני הנתבע נוכח לשונו הברורה של החוק, ובשים לב לכך שהתובע החל להיות תושב לעניין החוק רק ביום 26.3.16, בדין נדחתה תביעתו.

עוד נקבע, כי תוקף המעמד הוא ממתן רישיון לישיבה בארץ ושהותו של אדם לפני מועד זה הנה שהייה שלא כדין (ראו עב"ל 19387-11-10 וורד דווין - המוסד לביטוח לאומי (26.5.16 – להלן: "פסה"ד בעיניין דיווין")).

לאור כל האמור, משמעמדו המשפטי של התובע בישראל עובר ליום 26.3.16 הנו של שוהה שלא כדין, ולא תושב כהגדרת מונח זה בחוק (יש לציין כי רישיון ישיבה מסוג אשרה ב/1 אינו מקנה תושבות וזאת לפי סעיף 2א(ב)(3) לחוק), ומשלא היה תושב ישראל ב- 24 חודשים רצופים טרם הגשת תביעתו – הוא אינו זכאי לגימלת הבטחת הכנסה.

בפסה"ד בעיניין דווין בית הדין היתייחס לפסה"ד בעיניין מגנון תוך שנקבע: "בעיניין מגנון, קבע בית הדין הארצי כי העובדה שהמערערת הייתה אזרחית ישראלית ואזרחותה לא בוטלה, שוללת את המסקנה כי הייתה בגדר שוהה בלתי חוקית; העובדה שהמערערת פנתה למשרד הפנים בהליך מנהלי שגוי של איחוד מישפחות, שמכוחו ניתן לה מעמד של תושבת ממועד מסוים, אין בה כדי לשלול את מעמדה הבסיסי כאזרחית וליצור לה מעמד של שוהה בלתי חוקית קודם למתן האישור.

...

יוצא אפוא, כי עובר למועד 27.3.16 התובע שהה בישראל שלא כדין.

זאת ועוד, גם אם לא נתייחס לפנייה לבג"ץ כתקיפה ישירה, יוצא אפוא שהתובע לא תקף את החלטת משרד הפנים כלל וזאת מסיבות השמורות עימו, ולכן בית דין זה איננו הפורום המתאים לשמיעת תקיפה מעין זו, ובמיוחד כשמדובר בהליך שמשרד הפנים אינו צד לו (יש להדגיש כי – התובע, כאמור, הגיש בקשה למעמד עולה כבר בשנת 2005, כך שהתובע שהה בישראל בידיעה ששהייתו אינה כדין).

סיכום לאור כל האמור, מאחר ולא הוכח כי התובע שהה כדין בישראל עובר ליום 27.3.16, ומאחר ולא הוכח כי היה תושב ישראל 24 חודשים רצופים טרם הגשת תביעתו, כמתחייב על פי החוק, הוא אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה עבור התקופה הנתבעת – ועל כן – התביעה נדחית.

17) התובע, שהוא תושב השטחים ובמעמד שוהה בלתי חוקי, נעדר כל אישור עבודה אצל הנתבעים.

רק במסגרת התצהירים הנוספים מטעם הנתבע (הוגשו ביום 6.9.2017), היתייחס העד אחמד בתצהירו לטופס זה, בזו הלשון: "עוד לאחר המקרה ועוד לפני שהחל השפוץ פנה חאלד אל הנתבע בנוכחותי ובקש ממנו לחתום על טופס לביטוח לאומי שהכיל עמוד אחד, את הטופס הוא הביא עמו בגין פציעתו של התובע בגין טפול רפואי וזאת לאחר תחנונים שלו" (סעיף 12).

הדברים יפים שבעתיים עת מדובר במסמך מהותי שמוגש לרשות ציבורית, ולמעשה טופס זה הוא קונסטרוקטיבי נוכח נחיצותו עבור העובד לשם הגשת תביעתו במל"ל לקבלת זכויות כנפגע עבודה.

...

מכאן, מקובלת עליי גרסת התובע לפיה שכרו החודשי עובר לתאונה עמד על סך (נומינלי) 5,000 ₪ (סעיף 7 בתצהירו) לפי שישה ימי עבודה בחודש.

התביעה נגד הנתבעת - נדחית.

109) הנתבע מחוייב בזאת לפצות את התובע בסכומים הבאים: · נזק לא ממוני       –          70,000 ₪      הפסדי שכר  – 270,000 ₪        עזרת הזולת והוצאות – 7,500 ₪ ___________________________ סך-הכל - 347,500 ₪   110) הנתבע ישלם את הסכום האמור לתובע, בצירוף עם הוצאות משפט בסך כולל 10,000 ₪ (שכולל בין היתר: החזר האגרה ששולמה במעמד התביעה, עלויות חוות דעת הרפואיות, שכר עד וגם בהתחשב בעיכוב בהגשת סיכומי הנתבעים), זאת לצד שכר טרחת עורך-דין בשיעור 20% מגובה הפיצוי בצירוף מע"מ כדין.

במצב דברים זה, האישה השניה תהיה במעמד של שוהה בלתי חוקית, ללא מעמד רישמי, ללא זכויות רפואיות וסוציאליות ותלויה לחלוטין בנאשם.

לטענת הסנגור, בית הדין היה, בעצם "שותף לעבירה". ההגנה טענה, כי נשים נוספות במעמד של ידועות בציבור נשואות בפועל לגברים הנשואים כבר לאישה אחרת, וכי אף על פי כן - משלמת מדינת ישראל, דרך המוסד לביטוח לאומי, תשלומים סוצאליים לאותן נשים.

ראו לעניין זה, פסק דינו של בית המשפט העליון, ע"פ 392/80 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד ה(2) 698 (1981): מוסד הנישואין המונוגמיים הוא מיסודות המשטר החברתי שלנו, ובתור שכזה הוא מוגן גם בסנקציות של החוק הפלילי, כולל מאסר עד חמש שנים.

...

מתחם הענישה הראוי בנוגע לעבירה בה הורשע הנאשם בשל החשיבות הרבה לשירוש תופעת הפוליגמיה, מצא בית המשפט העליון לקבוע, במפורש, כי הענישה בגין עבירה זו דורשת השתת מאסר בפועל ממש, בין כתלי בית האסורים, וכי שיקול הרתעת הרבים אינו מאפשר להסתפק בעונש שאינו כולל רכיב זה. בית המשפט העליון אף קבע, במפורש, כי ריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות, אינו הולם עבירות אלה.

אשר לרמת הענישה הנוהגת, יובאו, להלן, פסקי דין רלבנטיים: בפסק הדין רע"פ 664/11 מועד נ' מדינת ישראל, נדחתה בקשת רשות ערעור על חומרת העונש של מי שעבר עבירה דומה, ונדון לעונש מאסר בפועל בן 8 חודשים, תוך שבית המשפט העליון הדגיש את הצורך "במדיניות ענישה מרתיעה שמטרתה למגר את התופעה הפסולה של ריבוי נישואים". וציין: "בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי אשר אינו חורג מרמת הענישה הנהוגה, וזאת אף לאחר התחשבות בנסיבותיו האישיות". בגזר הדין ת"פ 2722/06 מדינת ישראל נ' נאשד (פורסם במאגרים), גזר בית המשפט על מי שעבר עבירה זו עונש מאסר בן 24 חודשים, מתוכם – תשעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי; וכן התחייבות להימנע מעבירה על סך 50,000 ₪.

סוף דבר, דן בית המשפט את הנאשם לעונשים כדלקמן: 12 חדשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו של הנאשם ממאסרו, שהנאשם לא יעבור עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז-1977, פרק ח' סימן ח'; קנס בסך 36,000 ₪ או 150 ימי מאסר תמורתו.

אין חולק כי כאשר עובד זר שוהה בארץ במעמד חוקי הוא זכאי לקבל גמלה בהיותו "עובד" ככל עובד אחר, היות שביטוח נפגעי עבודה לפי פרק ה' לחוק אינו דורש מעמד של תושבות, בנגוד לענפי ביטוח אחרים בחוק הביטוח הלאומי (ליאור טומשין, גלעד מרקמן וניר גנאינסקי תאונות עבודה ומחלות מיקצוע 93 (2011)).

נוכח הוראות סעיף 324ב לחוק ולאור אימוץ פרשנותו של המוסד לביטוח לאומי על ידי בית המשפט העליון, טוען המוסד לביטוח לאומי במקרה דנן כי זכאותו של המבקש לגימלה הופסקה בעקבות הפיכתו לשוהה בלתי חוקי, וכי זכאותו תתחדש לאחר שיעזוב את הארץ או יסדיר את מעמדו.

המוסד לביטוח לאומי מסתמך על ההלכה שנפסקה בענין האגודה לזכויות האזרח, אלא שבאותו ענין התעוררה שאלה שונה לחלוטין, היא השאלה מה גורלם של שוהים בלתי חוקיים שזכאותם לגימלה נשללה מהם על פי המצב ששרר בישראל עובר לתיקון חוק הביטוח הלאומי.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

תנאי כזה איננו קיים בחוק, ולמעשה, הוא עומד בניגוד לו. סיכומו של דבר – דין הבקשה להתקבל.