ברם, לא ניתן לקרוא בפסק דין זה את אשר אין בו. בשל חשיבות הדברים, אביא את פסק הדין שניתן בעיניינם של המערערים במסגרת עת"מ 41192-02-13 ביום 3.10.13 כימעט בשלמותו:
"עניינה של העתירה בהחלטה של המשיב לדחות בקשה של העותרים, השוהים באופן בלתי חוקי בישראל מזה שנים, לקבלת מעמד זמני ולעיכוב הרחקה ממדינת ישראל מטעמים רפואיים. הנוהל הנוגע לענין (5.2.0038) מבוסס על מצב חרום רפואי. בא כוח העותרים הודיע, בהמשך להערות בית המשפט, כי העותרים אינם עומדים על הטענות כי בעותר מיתקיים מצב חרום רפואי. ברם, בכך לא מסתיים הדיון. הנוהל הנזכר מחייב (סעיף 3.2.9) גם מקום בו לא מדובר במצב חרום לשקול בקשה לעיכוב הרחבה במסגרת הסמכות הכללית לבחון טעמים הומנטריים מיוחדים. מעיון בהחלטות המשיב הנוגעות לענין עולה, כי היבט זה לא נבחן. אכן, בקשת העותרים, כפי שהוגשה למשיב, אינה כפופה באופן ספציפי להוראות הנוהל האמורה, ואינה כוללת היתייחסות נפרדת לענין זה. עם זאת עולה ממנה, כמו גם מן העתירה הנוכחית (ומעתירה קודמת שהגישו העותרים), מכלול נסיבות אשר היה מקום לבחון במסגרת הסמכות הכללית האמורה: הדברים נוגעים, בין היתר, לגילם של העותרים, למשך התקופה בה הם נמצאים בישראל, ולמצבו הרפואי הבעייתי של העותר, הגם שאינו עולה כדי מצב חרום רפואי.
...
ביום 1.2.15 ניתנה החלטת בית הדין במסגרתה נדחה הערר שהגישו המערערים.
במצב דברים זה, ובשים לב לכך שבקשתם של העותרים הוגשה לכתחילה לפני מספר שנים (2008), הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן חלקי במובן זה, שיש לאפשר לעותרים להגיש למשיב בקשה מנומקת, המבוססת על טעמים הומניטריים מיוחדים.
דין הערעור להידחות אפוא, אך נוכח העובדה שלא הוגשו עיקרי טיעון מטעם המשיבה, אין צו להוצאות.
