מעמד בישראל לבני משפחה של יהודי שבוטלה לו האזרחות

אולם, חרף העובדה כי העותר בעניינינו אינו עונה להגדרת "יהודי" על פי חוק השבות, אין בכך כדי ליסתום את הגולל על פני אפשרותו לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק זה. סעיף 4א לחוק השבות, העומד במוקד העתירה, חורג מההגדרה האובייקטיבית והממעטת שבסעיף 4ב. הוא מרחיב את הקף גבולותיה של זכות השבות כך שתחול גם על בני מישפחה של יהודי, על אף שאינם יהודים בעצמם.

כך קובע סעיף 4(א): "4א(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, ולבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון." בית משפט זה עמד לא אחת על פרושו ה"לשוני דינאמי" והתכליתי של סעיף 4א האמור, ועל יחסי הגומלין בינו לבין סעיף 4ב (בג"ץ 8030/03 סמוילוב נ' שר הפנים, פ"ד נח(6) 115, פסקה 10 (2004) (להלן: עניין סמוילוב); עניין סטמקה, עמ' 749).

דהיינו, על טיב הקשר המשפחתי בתקופה שקדמה להליך האימוץ, כל שכן במקרים כבעניינינו שבהם ישנה עמימות ראייתית ביחס לתקופה זו. כך, במקרה דנא, העובדה כי עותר 3 עלה לישראל כדי לחיות בקירבת בנו הביולוגי, שעה שהותיר את העותר באוזבקיסטן, תחילה עם אמו ולאחר מכן בגפו, וזאת למשך שנים רבות – עשויה ללמד במידה בלתי מבוטלת על אי-כנות האימוץ ועל האופן שבו הוא ראה את טיב הקשר ביניהם במועד האימוץ.

...

באשר לתקופה שלאחר דחיית הבקשה הראשונה בשנת 1998 והפירוד שנוצר בין העותר שנותר באוזבקיסטן, תחילה לבין עותר 3 שעלה לישראל בשנת 1998 ואחר כך לבין עותרת 2 שעלתה לישראל בשנת 2004, נטען כי אין בסיס לטענת המשיב לפיה לא התנהל תא משפחתי בין העותרים בתקופה זו. כן נטען כי אין לאפשר למשיב לדחות את הבקשה השנייה בתואנה כי התא המשפחתי חדל מלהתקיים, שעה שהדבר נגרם אך בשל החלטת המשיב לדחות את הבקשה הראשונה שלא כדין.

כך למשל, תיתכן מסקנה שונה כאשר הפירוד לא נבע מבחירה אלא מכורח הנסיבות.

לא שוכנעתי כי התקיים תא משפחתי ממשי מן הבחינה המהותית בתקופה שלפני השלמת הליך האימוץ הפורמלי, ואף אם נניח כי התקיים תא משפחתי כאמור בתקופה הקודמת להליך האימוץ – והדבר מוטל בספק רב – בנסיבות המקרה נראה כי תא משפחתי מעין זה לא התקיים במשך כ-16 שנים בתקופה שלאחר השלמת הליך האימוץ ובטרם הוגשה הבקשה השנייה מושא העתירה.

סיכומו של דבר: לוּ תישמע דעתי, תידחה העתירה ובהתאם יבוטלו הצו על תנאי וצו הביניים שניתנו ביום 3.7.2017.

אקדים מאוחר למוקדם, שתי קביעות ניתן לקבוע בצורה חדה וברורה: המשיב הפר אמונים למדינת ישראל בצורה ממשית ומשמעותית ובטול אזרחותו יהווה פגיעה משמעותית בזכות יסוד חוקתית שיש לו. עוד חשוב לציין כפי שיפורט להלן, שר הפנים הבהיר בהודעתו העדכנית מיום 13.7.2017 כי בקשתו מיתמקדת בקבוצת אוכלוסייה אליה משתייך המשיב שהוא בן לאב פלסטינאי תושב השומרון שקבל אשרת שהייה בישראל במסגרת איחוד מישפחות, מעמדו של המשיב שכונה מעמד של "בני דור ב' לאיחוד מישפחות". כפי שיפורט להלן בני דור ב' לאיחוד מישפחות נמצאים במתח מובני בין שתי נאמנויות או שתי זהויות.

הזכות לאזרחות מעיון בפסיקת בית המשפט העליון ניתן לקבוע כי הזכות לאזרחות היא זכות יסוד הגם שלא אוזכרה מפורשות בחוק יסוד (ראו לעניין זה בג"ץ 2757/96 אלראי נגד שר הפנים (2.6.1996): "ואף כי בישראל לא זכתה האזרחות למקום של כבוד בחוק יסוד, אין ספק כי היא נמנית עם זכויות היסוד, בין היתר משום שהיא היסוד לזכות הבחירה לכנסת, שממנה צומחת הדמוקרטיה. כידוע, חובה היא על כל רשות מינהלית להמנע מפגיעה בזכות יסוד, והאזרחות בכלל זה, אלא לתכלית ראויה ובמידה ראויה; קל וחומר בבטול אזרחות, להבדיל מפגיעה אחרת, ובן-בנו של קל וחומר בבטול אזרחות העושה אדם שיש לו אזרחות מלידה לחסר כל אזרחות". בבג"ץ 7348/08 גריגוריאן נגד משרד הפנים (5.1.2010) אושרה החלטה של שר הפנים לשלול אזרחות של מי שקבלה תוך הצגת פרטים כוזבים וכך נקבע באשר למהותה של הזכות: "האזרחות הנה זכות יסוד במדינה דמוקרטית. היא החבל המקשר בין אדם למדינתו. לאזרחות ישנה חשיבות רבה, היא יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם לבין מדינתו ויוצרת זיקה מתמשכת המעניקה זכויות ומטילה חובות. האזרחות היא זכות שקיומה, פעמים רבות, הנו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. על כן האזרחות הנה בבחינת צנור החיים של זכויות אדם רבות". עוד נקבע בבג"ץ 8276/05 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי  נ'  שר הבטחון (12.12.2006)) כי האזרחות מקנה לצד הזכויות גם חובות ומדובר ב"זכות יחסית" דהיינו: "ביטוי ליחסיות זכויות האדם, בשיטת המשפט הישראלית, ניתן למצוא בדמות פסקות ההגבלה המצויות בחוקי היסוד... לאחר קביעת היקפה של הזכות, ניתן להגביל את ממושה של הזכות בהתאם לתנאים הקבועים בפסקת ההגבלה אשר במרכזה עומדת דרישת המידתיות...."ביסוד פסקת ההגבלה מונחת התפיסה כי בצד זכויות האדם קיימות גם חובות האדם, כי האדם הוא חלק מהחברה; כי האינטרסים של החברה עשויים להצדיק פגיעה בזכויות האדם; כי זכויות האדם אינן מוחלטות אלא יחסיות". בבג"ץ 2934/07 שורת הדין נגד יו"ר הכנסת (19.9.2007) התבררה שאלת ביטול אזרחות חברי כנסת שנסעו למדינת אויב וכך קבע בית המשפט העליון: "מדינה מוסמכת, דרך כלל, לקבוע בחוקיה את הכללים בדבר איבוד אזרחות, כמו גם בדבר רכישתה... סעיף 11(ב) לחוק האזרחות מאפשר את ביטול האזרחות של אדם "אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל". השמוש בסמכות השר מכוח הוראת זו נעשה, ככל הידוע, במשורה.

II-הלימה לערכיה של מדינת ישראל- מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית חייבת להגן על תושביה מפני גל הטרור ובטול אזרחותו של מפר אמונים בשל מעשה טירור מתיישב עם ערכיה של מדינת ישראל.

"כפי שנקבע בפסיקה, תכלית התקנה היא תכלית הרתעתית, ולא עונשית. תכלית זו הוכרה כתכלית ראויה ...הריסת בתים היא אמנם בגדר צעד חריף וקשה – בעיקר משום פגיעתו בבני משפחתו של המחבל אשר לעתים לא סייעו בידו ולא ידעו על תכניותיו. ....אולם, בהנתן הכוח ההרתעתי בשימוש בתקנה, לעתים אין מנוס מלעשות בה שימוש....על כן, נקבע בפסיקתו של בית המשפט זה, כי כאשר המעשים המיוחסים לחשוד הם חמורים במיוחד, ייתכן שיהיה בכך די כדי להצדיק שימוש בסנקציה החריגה של הריסת ביתו, וזאת מתוך שקולי הרתעה... בית-משפט זה קבע לא אחת כי מידת היעילות של מדיניות הריסת הבתים היא עניין להערכתם של גורמי הבטחון, וכי ממילא יש קושי בעריכת מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועים נימנעו כתוצאה מפעולות של הריסת בתים". בטרם סיום אציין כי לא מקובלת עליי טענת באי כוח המשיב כי שר הפנים "שינה חזית באשר לתכלית בקשתו" אשר התייחסה לניצול לרעה של חופש התנועה שקבל המשיב.

...

בהתנהגותו יצר סתירה מהותית בין זכויותיו וחובותיו ומקובלת עליי במלואה בקשת שר הפנים שאושרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה ויש הצדקה במקרה זה לבטל אזרחותו של המשיב כדי להרתיע את אזרחים שנוטלים חלק בפעילות טרור במדינת ישראל.

לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשתו של שר הפנים לביטול אזרחותו של המשיב- עלאא בן ראיד זיוד ת.ז 205897481 בהתאם לסמכותי לפי סעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות.

החלטתי מתבססת על הודעת שר הפנים כי יינתן למשיב רישיון לישיבת ארעי בישראל (מסוג א/5) בסמוך לאחר ביטול האזרחות.

דא עקא, שבהתאם לנוסח סעיף 4א' לחוק השבות – המקנה זכאות לילד, נכד או בן זוג של מי שהוא יהודי - קשר זה של מי שהוא נין של יהודי, אין בו ממילא בכדי להקים זכאות לכניסה לישראל או לשהייה בה מכוח חוק השבות, ואף לא מכוח חוק האזרחות, התשי"ב -1952.

לעניין זה נקבע בבג"ץ 11678/04 ורסקיין נ' שר הפנים, (8/2/05) כי : "מכוח חוק השבות זכאים ילד ונכד של יהודי וכן בן זוגו של יהודי ושל ילד ונכד של יהודי לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות. לא כן נינו של יהודי. הנין אינו נימנה עם שרשרת בני המשפחה של יהודי הזכאים לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות. על כן, לא קמה לעותרות כל עילה לקבל מעמד בישראל מכוח חוק זה. " בהתאמה לכך, הרי שהוראת החוק הרלבנטית לבחינת בקשת נין ליהודי לקבלת מעמד בישראל היא הוראת סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952, המקנה לשר הפנים סמכות רחבה ליתן רישיונות לישיבה בישראל בהתאם לשיקול דעתו.

כך נקבע בבג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, נב(1) 75 (1998): "העדר הנמקה הוא פגם בהחלטה. עם זאת, בדרך-כלל אין די בו, כשלעצמו, כדי שבית-המשפט יבטל את ההחלטה. כך, בין היתר, משום שבפני בית-המשפט מתגלים הנימוקים להחלטה, ובית-המשפט יכול וצריך לבקר את ההחלטה לגוף העניין. גם כאשר חובת ההנמקה מוטלת לפי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), הפרת החובה אינה פוסלת את ההחלטה, אלא רק מעבירה את נטל הראיה, בבקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה, אל הרשות המינהלית, להוכיח שההחלטה התקבלה כדין. ראו סעיף 6 לחוק. " יתרה מכך, גם לגופם של דברים, מצאתי, כי על אף שהחלטת המשיבים נוסחה בתמציתיות, הרי שבנסיבות העניין דנן, לא מדובר בהחלטה שאינה מנומקת אלא שמדובר בנימוק קצר המלמד על כך שההחלטה כולה מבוססת על כך שלא נימצאו יהודים במשפחתה של העותרת ומנימוק זה בלבד סורבה בקשת העותרים למעמד מכוח חוק השבות וזאת, כפי שצוין בהחלטה מפורשות.

...

בנסיבות אלו נקבע כי אין בבקשת העותרים למקלט נסיבות ייחודיות ומשכך, דין הבקשה למקלט להידחות בסדר דין מהיר.

לאור כל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי העותרים לא הרימו את נטל ההוכחה ביחס לטענות העותרת כי סבתא רבתא שלה הייתה יהודייה.

לאור כל המקובץ לעיל, מצאתי, כי החלטת המשיבים ולפיה סורבה בקשת העותרים לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות עומדת במתחם הסבירות, וכי לא נפל בה כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.

סוף דבר; אשר על כן - העתירה נדחית.

ביום 5.3.2001, לאחר שהתגלה כי המבקשת, שאינה יהודייה, נכנסה לישראל בזהות בדויה, החליט שר הפנים על ביטול אזרחותה, והיא נדרשה לעזוב את ישראל.

על רקע זה, הגישה המבקשת בקשה להסדרת מעמדה בישראל מכוח נוהל מס' 5.2.0009 של רשות האוכלוסין שעניינו "טפול במתן מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן: נוהל בני זוג).

עוד עלה כי המבקשת ביקרה מספר פעמים באתיופיה, בכל פעם לתקופה של כחודשיים, ונפגשה עם קרובי משפחתה המתגוררים שם. ההליך הנוכחי בהמשך למתואר עד כאן, ביום 31.7.2018 קיימה הועדה הבינמשרדית דיון מחודש בעיניינה של המבקשת, ובסיומו המליצה שלא להעתר לבקשתה לקבל מעמד בישראל, מאחר שאינה מעלה טעמים הומנטריים מיוחדים.

עוד הוסיף מנכ"ל הרשות כי מהראיונות שנערכו למבקשת עלה שזיקתה לארץ מוצאה חזקה מזיקתה לישראל, בהיתחשב בכך שיש לה קרובי מישפחה רבים באתיופיה, לרבות אחים, דודם ואחיינים שעימם היא שומרת על קשר טלפוני ואף ביקרה אותם, בעוד בישראל קרוביה היחידים הם זוג הדודים שאליהם התלוותה בעת עלייתם.

...

סוף דבר: הבקשה נדחית.

ממילא נדחות אף הבקשות הנוספות שהגישה המבקשת.

על מנת ליתן למבקשת שהות להסדרת יציאתה, תוך התחשבות במורכבות נסיבותיה, אני מורה כי עליה לעזוב את ישראל בתוך 90 ימים מיום מתן החלטתי.

עוד מצויה בהחלטה היתייחסות לפסק הדין בעיניין אמה של המערערת, אשר לפי ההחלטה אין להשוות לענייננו – שם דובר בשאלה אם לאפשר לה לשהות בישראל לצד בני משפחתה, לעומת המערערת המחזיקה בתושבות קבע בישראל ונהנית מכלל הזכויות הסוציאליות בדומה לאזרח ישראלי (פס' 9-8 להחלטה).

המערערת גדלה כיהודייה ועלתה לישראל בגיל 21 בהסתמך על תעודת הלידה של אמה ובה נכתבה כי היא יהודייה ורק בחלוף עשור נשללה אזרחותה על בסיס טענת הזיוף.

כך בסעיף ג(3) לנוהל 4.4.0004 ("אין לאשר היתאזרחות למי שבעבר רכש אזרחותו במירמה על סמך פרטים כוזבים") וכך גם בסעיפים ב(11), ה(7) ו-ה(15) לנוהל 5.2.0008 ("ככלל, זר שקבל מעמד בישראל (אזרחות ישראלית/תושבות קבע) במירמה ו/או בוטל מעמדו, אינו זכאי לקבלת אזרחות ישראלית מכוח נוהל זה בסיומו של ההליך המדורג, אלא יוכל לקבל לכל היותר רישיון לישיבת קבע בישראל").

אמנם, סעיף ג(3) לנוהל 4.4.0004, אשר לפיו טוענים המערערים שהיה לבחון את הבקשה, מתייחס למקרים שבהם יינתן משקל לזמן שחולף, מביטול האזרחות (לו האזרחות התקבלה במירמה בעת שהיה קטין) או מקבלת מעמד קבע (לו התגייר בגיור ממלכתי לאחר שרכש את אזרחותו במירמה) – אך אינו מתייחס למקרי מירמה (ככל הנראה משום שאותו סעיף שולל מתן מעמד במקרים כאלה).

...

אף שאינני סבורה שיש באמור שם כדי לשנות את המסקנה בענייננו משמדובר שם במעמד מכוח שבות, ואילו כאן במעמד מכוח נישואין, אינני שוללת שלחלוף הזמן עשוי להינתן משקל בשקילת בקשה.

לסיכום, לא מצאתי כי טענות המערערים מעלות פגם שנפל בהחלטה ובפסק הדין של בית הדין לעררים המצדיק התערבות שיפוטית בהם.

דינו של הערעור להידחות אפוא.