על יסוד האמור נקבע כי "במקרה דנן התובע לא נתן הסכמתו לבצוע מעשה החטיפה ולא השלים עימה טרם ביצוע המעשה ואף לא לאחריו, ופעל בכל הדרכים המשפטיות הלגיטימיות לצורך החזרת המצב לקדמותו, דהיינו להשבתם של שני הקטינים לשוודיה לצורך ניהול ההליך המשפטי בסוגיית המשמורת בשוודיה, ומכאן שגם החריגים הקבועים בסעיף 13(א) לאמנה אינם מתקיימים בעניינינו".
בהמשך פסק דינו, בחן בית המשפט האם מיתקיים כטענת המערערת החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לחוק אמנת האג.
בית משפט קמא נימק קביעתו זו על יסוד היתרשמותו כי "לא השהות בשוודיה, שם נולדו הקטינים והתחנכו היא המסוכנת לטובתם של הקטינים, אלא הסכנה נובעת מהקרבה והקשר עם המשיב, ומערכת היחסים המתוחה שבין המשיב למערערת שחלקה (למעשה, רובה) הוצג בפני הקטינים; ואולם, ככל שנאיין את המסוכנות הנ"ל, הרי שאין לקטינים קושי של ממש עם ארץ מולדתם".
עוד ציין בית משפט קמא כי מעדותו של מומחה בית המשפט ואף מעדותה של המערערת עצמה עולה כי אין כל מניעה לכך שהקטינים ואימם יחזרו לשוודיה, שאין חולק כי הנה מדינת רווחה מהמעלה הראשונה, הערוכה היטב למצבים מעין אלו שבהם ילדים נקלעים בעל כורכם למצבים מסוג של "אלימות ביתית" בין בני זוג, כאשר מבחינת הדין השוודי ומערכת הרווחה השוודית לקטינים אף ניתן משקל משמעותי בתהליך קביעת המשמורת ומקום המגורים משום שניתן להם הלכה למעשה מעמד של עדים ו/או קרבנות עבירה.
עם זאת, קבע בית משפט קמא כי בשל החשש הלא מבוטל של האם, של הקטינים, של המומחה מטעם בית המשפט וכן של האפוטרופא לדין מכך שייגרם לקטינים נזק פיזי או פסיכולוגי מעצם חזרתם לשוודיה, ראה בית המשפט לקבוע תנאים מקדימים לצורך כך על מנת שבית המשפט השוודי יכריע בשאלת משמורתם ואף בסוגיית מקום מגוריהם הקבוע, תוך קביעת הסדרים זמניים אשר יבטיחו את ביטחון המערערת וטובתם ושלומם של הקטינים.
...
נוכח האמור לעיל, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי חריג החשש החמור אינו מתקיים במקרה הנדון דידן.
עוד אוסיף בהקשר זה כי סבורני שהמתווה שהוצע על ידי בית המשפט קמא, אשר השהה את החזרתם של הקטינים לשוודיה בחודשיים והורה על השבתם בכפוף לשורה של תנאים, כמפורט לעיל, יוצר את האיזון הנכון והראוי בנסיבות העניין.
בנסיבות העניין, משעסקינן בחריג כה צר ומצומצם, אשר דרישותיו נוקשות ומציבות רף הוכחה גבוה, שוכנעתי כי המקרה הנדון אינו עמד ברף זה. משמע, המערערת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפיה להוכיח התקיימותו של חריג זה.
לסיכום חריג התנגדות הילד, בשים לב להוראות האמנה, לתכליותיה, לעקרונות הפרשנות שהתוו בפסיקה ונסיבות העניין, לעניות דעתי לא נפל פגם בקביעת בית משפט קמא כי תנאי החריג לא התקיימו.
נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, תוך הוספת הוראה כמפורט בסע' 34 לעיל בעניין התחייבות המשיב המגובה בהחלטה של בית משפט בשוודיה הנותנת לה תוקף שם, כתנאי לחזרת המערערת והקטינים לשוודיה.
כאמור, במקרה בפנינו, אין אלו פני הדברים; ההגעה הקודמת לישראל, היעדר ממצאי הקיצון בחוות הדעת, ההבהרה כי גם בשוודיה ניתן יהיה לברר הסוגיות (עדות המערערת שהובאה ע"י כב' האב"ד), ושמיעתם של הקטינים, כל אלו הביאוני למסקנה, כי החריגים לא הוכחו.
לפיכך אני מצטרפת לעמדתם של חבריי כי יש לדחות את הערעור.
