מעמד אישי: זכאות אלמנה לשינוי רישום במרשם האוכלוסין

בשנת 2008 נפטר אביה של העותרת לאחר שהתאלמן בשנת 2000 עם מות אמה של העותרת.

בקשת העותרת לתקף את שהותה בדירה נדחתה ביום 30.12.2019, עת החליטה וועדת לגאליזציה חטיבתית בעמידר שאין לעותרת זכויות דייר ממשיך בדירה "מאחר ולא התגוררה עם ההורים בזמנו וכן לא גרה גם עם אחיה ומכל מקרה לאחות אין זכאות להחשב... דייר ממשיך" (נספח ה לעתירה) העותרת פנתה במכתב אישי לעמידר ולמשיב וביקשה להעביר אליה את הזכות החוזית של מרקו בדירה (נספח ו).

מפרוטוקול הוועדה עולה כי עיינה במסמכים שהוצגו לה, בין היתר תמצית רישום במירשם האוכלוסין; המכתב האישי של העותרת לעמידר ולמשיב; דו"חות "ביקורי מעגל" שנתיים, בשנים 2018-2009; החלטת הועדה בעמידר מיום 30.12.2019; תלושי שכר של העותרת בחודשים נובמבר 2018 עד ינואר 2019.

החוק נוגע למצב בו הזכאי לדירה ציבורית נפטר או עבר לדיור סיעודי, ולמעשה מגן על בן-מישפחה של הדייר החוזי שהתגורר עמו בדירה הציבורית, כדי שלא יוותר ללא קורת גג עקב השינוי במצב של קרוב המשפחה, הוא הדייר החוזי עמו גר עד אותו רגע וההסדר מאפשר לבן-מישפחה נזקק וחסר דיור שהתגורר בדירה הציבורית עם הזכאי להמשיך ולהתגורר בה בתנאים מוזלים (שם, בעמ' 7).

בשל הרחבת מקבלי הסיוע לפי החוק, לאלה שלא היו מקבלים באופן עצמאי את אותו סיוע, מבחין המחוקק בין קבלת מעמד של 'דייר ממשיך' שנבחן כאמור בסעיף ההגדרות בחוק (סעיף 1), ובין הזכות להיות דייר ממשיך בדירה הציבורית מכוח מגוריו עם קרוב המשפחה, זכות הנבחנת לפי הוראות סעיף 3 לחוק ובהתאם למדיניות הרשות.

...

ראו למשל את הדברים בבג"ץ 1930/94‏‎ ‎ נתן‎ ‎נ' שר הביטחון, פ''ד מח(4) 643 (1994): "בעניינם של העותרים לא מצאנו לנכון להתערב הואיל והם עצמם לא נהגו כפי שראוי היה כי ינהגו... משחתמו חייבו עצמם בדבר; ועיקר הוא כי באו אלינו לאחר שאכלו תוכו של פרי. לו באו אלינו מלכתחילה, אפשר אחרת היו פני הדברים" (בעמ' 659; ראו גם בג"ץ 851/06‏ עמונה אגודה שיתופית חקלאית להתשייבות קהילתית בע"מ נ' שר הבטחון 4 (2006)).

אני סבורה אפוא, העותרת מושתקת מלטעון עתה טענה עובדתית שונה מזו שנטענה בעבר הן מפיה והן מפי אחיה מרקו, ועליהם הסתמכה הרשות בעת החלטתה להכיר במרקו כדייר ממשיך שקיבל את הזכויות הרלוונטיות כל השנים מאז מות האב (ראו גם דפנה ברק ארז משפט מינהלי דיוני כרך ד, בעמ' 389-387 (2017)).

סיכום לאור האמור לא ראיתי להתערב בהחלטת הסבירה של הוועדה ואני דוחה את העתירה של העותרת להמשיך ולהתגורר בדירה לאחר שמצאתי כי אין היא זכאית לכך כשלעצמה ולא כ'דיירת ממשיכה' של אחיה מרקו ולא של אביה שנפטר בשנת 2008.

בעיניין זה ניתן לקבל גם את מי שנירשם על סמך תעודה ציבורית מחוץ לארץ או שנירשם במירשם הזוגיות בשל היותו חסר דת, אך אין לקבל מצב שבו נישואים פרטיים יוכרו לצורך הוכחת זכאות לזכויות על פי חוק.

הפסיקה בישראל הלכה בתלם זה והרחיבה את מערך הזכויות של בני הזוג הידועים בציבור (ראו: בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מירשם האוכלוסין פ"ד מז(1) 749 בו נקבע כי שר הפנים אינו רשאי לפסול שינוי שם משפחתה של הידועה בציבור לשמו של הידוע בציבור חרף החשש להטעיית הציבור; ע"א 1165/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 69 בו אפשר בית המשפט לידועה בציבור של אדם לאמץ את ילדו הבגיר).

יצוין כי בסעיף ההגדרות נוסחה תיבה "מעמד אישי" כך – "היות אדם רווק, נשוי, גרוש או אלמן". ואולם, כפי שעמדנו לעיל בתי המשפט השונים הוציאו תחת ידם פסקי דין רבים אשר השוו את הזכויות שלהם זכאים ידועים בציבור לזכויות של זוגות נשואים.

...

משכך, דין טענה זו להידחות.

אשר על כן, דין טענות החברה בעניין זה להידחות.

סוף דבר ערעור החברה נדחה.

טענות הצדדים טענות העותרים העותרים טוענים, כי הלכה פסוקה של בית משפט זה קובעת, לאורך שנים, כי פקיד הרישום חייב לרשום במירשם האוכלוסין את המצב האישי של המבקש על פי תעודה ציבורית רשמית המוצגת לו, ואין הוא מוסמך לבחון את התוקף המשפטי של אותו פרט אותו מבקשים לרשום, ובמקרה זה, הפרט אודות הנישואין.

נישואין, המביאים לשינוי במעמדו האישי של האדם, מחייבים נקיטה באמצעים פורמאליים מסוימים.

על פי סעיף 2 לחוק המירשם, יש לרשום במירשם פרטים שונים הנוגעים לתושב וכל שינוי בהם, וביניהם גם "המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן)" (סעיף 2(א)(7) לחוק המירשם).

מצד אחד, האפשרות לנהל טקס נישואין בארץ רחוקה באמצעות מיופי כח מאפשרת לאנשים שאינם יכולים להנשא במקום הימצאם, ומסיבות שונות גם אינם יכולים להגיע יחדיו לארץ אחרת כדי להנשא בה, למסד את זוגיותם בדרך חלופית, ולזכות במקום הימצאם לפחות לרישום הזוגיות.

...

בהקשר לתקנת הציבור העיר בית המשפט בענין פונק-שלזינגר: "העובדה שהדין הדתי היהודי פוסל נישואי תערובת אינה מחייבת בהכרח את המסקנה שבבואנו לדון בענין פלוני על-פי חוק זר, נפסול תוקפם של נישואין על שום שהם נישואי-תערובת. הנישואין ייפסלו אם פסלותם מתבקשת מטעמים של הסדר הציבורי החיצוני (הבין-לאומי)... היינו, אם שופט ישראלי, בתיתו ביטוי לרגשי ציבור ישראל, חייב יהא לומר, תוקפם של נישואין כאלה אינו מתיישב עם אורח החיים שלנו, יהא מקום עריכת הטקס אשר יהא. במקרה של ספק – תוקף הפעולה נהנה ממנו" (שם, בעמ' 256 (הדגשה לא במקור)).

מן הכלל אל הפרט לאחר בחינת מכלול העובדות והנתונים שהועלו בהליך זה, באתי לכלל מסקנה כי יש צדק בטענת העותרים בעתירת זלסקי, לפיה על פקיד הרישום לרשום את נישואיהם במרשם האוכלוסין.

מכל מקום, לא הונחה תשתית מספקת למסקנה בדבר קיומו של מצג בלתי נכון על פניו, מן הסוג המצדיק אי-רישום מינהלי של הנישואין בידי פקיד הרישום.

טענות הצדדים בעניינינו עוסקות בהיבטים רבים ומורכבים של הסוגייה: הזכות להורות והזכות למשפחה; שקולי טובת הילד; הפלייתם של זוגות חד-מיניים לעומת זוגות הטרוסקסואליים; תופעת פונדקאיות חו"ל בכללותה והסדרתה במדינות העולם; חששות מניצול נשים ומסחר בילדים; הדמיון והשוני בין פונדקאיות לבין אימוץ; הדינים הנוגעים למתן מעמד בישראל ולרישום במירשם האוכלוסין; כללי המשפט הבנלאומי הפרטי; תקפותם של מסמכים זרים בדין הישראלי; סבירות ומידתיות היתנהלות המשיבים; ועוד ועוד.

מכל מקום, על עיקר ההלכה המחייבת חזר הנשיא (בדימ') א' ברק בבג"ץ 3045/05 בן-ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין, פ"ד סא(3) 537, 565-564 (2006)(להלן: פרשת בן ארי): "המירשם מוסר נתונים סטטיסטיים על התרחשויות אישיות (כגון לידה, מוות, נישואין, גירושין) ולא קונסטרוקציות משפטיות שעברו את עינו הבוחנת של פקיד הרישום. אין זה ראוי כי בשדה הרישום ייערך המאבק המשפטי באשר לסטאטוס האישי... שאלת הסטאטוס אינה עניין למרשם; הכרעה בסטאטוס אינו עניין לפקיד הרישום; הבקורת השיפוטית על החלטתו של פקיד הרישום אינה צריכה לעסוק בשאלות של סטאטוס" (שם; ראו גם את סקירת הפסיקה המקיפה בעיניין זה שם, בעמ' 564-553).

עם זאת לשיטתי דין דומה, בשינויים המחויבים, צריך לחול גם על הדרישה לרשום במישרין הורות במירשם האוכלוסין (להלן גם: המירשם) מכוח פסק-דין זר, או תעודת לידה זרה (ככל שאלה קבעו הורות בלבד, ללא ציון סוגה), והדברים אמורים במצב שבו המבקש את הרישום דורש שלא יצוין במירשם, או בכל מקום אחר – מי מההורים הוא "אב ביולוגי" ומי הוא "הורה משפטי". דומני ששני הטעמים העקריים, שעליהם ביססה חברתי, המשנָה לנשיא, את עמדתה בסוגיה הקודמת – יפים אף לכאן.

בכך שונה עניין זה מרישומי: הלאום, הדת, המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן) ושם בן הזוג, שנאספים ונאגרים, על פי קביעות הפסיקה, בעיקר לצרכים סטטיסטיים.

...

זו אף הסיבה שאין אני סבור שראוי להתיר "בדיקה עיוורת", כמתווה הבא בחשבון על פי פיסקה 21 לחוות דעתה של חברתי המשנָה לנשיא (וזו הסתייגותי היחידה מעמדתה בבג"ץ 566/11 ביחס לבדיקת הרקמות המוצעת).

נוכח כל האמור לעיל – אציע לחברותי וחברי כי נדחה את העתירה ב-בג"צ 566/11, בהתאם לאמור בפסק דינה של חברתי, המשנָה לנשיא, ואולם לשיטתי ראוי שכך אף נעשה ביחס לעתירה ב-בג"צ 6569/11, זאת בכפוף לשתי דרכים אלטרנטיביות, שהעותרים ודומיהם יכולים לצעוד בהן: (א) על פי החלופה, עליה הצביע חברי, השופט א' רובינשטיין – ניתן לפנות להליך של השגת "צו הורות פסיקתי" כעניין שבחובה (אף יתר חברותי וחברי, למעט חברי השופט י' דנציגר, מסכימים שהליך זה הוא מועדף ומומלץ, ואולם בשונה מעמדתו של חברי, השופט א' רובינשטיין ושלי – הם סבורים כי מדובר ברשות בלבד ולא בחובה).

לסיכום: הוחלט פה-אחד כי דין העתירה ב-בג"ץ 566/11 להידחות.

כפי שראינו, העמדה המשפטית-כפי שמצאה ביטויה בפרשת זמולון-הנה, כי תקנת הציבור היא שלא לטשטש ושלא לערבב התחומים בין מעמד האישה הנשואה או האלמנה לבין מעמד הידועה בציבור.

נפסק, כי אם קיימת מניעה ממשית-בין מניעה הנעוצה באיסור מן הדין ובין מניעה עובדתית-לנישואין כדת וכדין, יהא על שר הפנים לרשום את בני הזוג במירשם האוכלוסין כנשואים, ובילבד שיצטיידו בפסק-דין של ערכאה דתית הקובע את מעמדם האישי של בני הזוג עקב מעשה הקידושין הפרטי (פרשת גורפינקל).

חוק השמות קובע (בסעיף 22) כי: "קבלת שם, מתן שם, בחירת שם ושינוי שם לפי חוק זה, אין בהם כדי ליצור או לבטל זכויות או חובות של בעל השם או של זולתו, להוסיף על זכויות כאלה או לגרוע מהן" הפער הקיים בין סטאטוס הנשואין לבין מעמד הידועים בציבור-פער עליו עמדנו בהרחבה-לא משתנה על-ידי הכרה בשינוי השם.

...

בהעדר כל טענה אחרת-מעבר לעצם היותה של העותרת ידועה בציבור-באשר להטעיה או לפגיעה בתקנת הציבור, אין מנוס מהפיכת הצוו-על-תנאי למוחלט.

התוצאה היא, כי אנו הופכים הצו-על-תנאי למוחלט, במובן זה שפסילת שינוי שמה של העותרת מתבטל.

כשבא אני לבחון שאלה זו, לא די באהדה ובנטיות לב. השאלה הדורשת תשובה לצורך ההכרעה בגורלה של העתירה היא, אם על-פי פרשנותו הנכונה של הוראות החוק, ובעיקר אלה המתירות למשיב לסרב לשינוי שם (סעיף 16 לחוק), ובהתחשב בעובדות המקרה בענייננו, יש מקום להתערב בהחלטת המשיב ולהעתר לעותרת.