מעמד אישי: ביטול צו על תנאי בעתירה למתן צו הצהרתי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7339/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון העותרים: 1. האגודה לשמירת זכויות הפרט 2. בן אורי לנדסרג 3. משה כ"ץ 4. אימרי קלמן 5. רואי חסון 6. אור קרבקי 7. אלירם אהרון נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים 2. הכנסת 3. הנהלת בתי בדין הרבניים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"א בטבת התשע"ז (9.1.17) בשם העותרים: עו"ד חגי קלעי; עו"ד אוהד רוזן בשם המשיבים 1, ו-3: עו"ד יונתן ברמן בשם המשיבה 2: עו"ד גור בליי פסק-דין

בראש הפרשני מבקשים העותרים ליתן לסעיף 1 לחוק בתי דין רבניים פרשנות מצמצמת, כך שלא יחול על בני זוג בני אותו המין בהתאם ל"דוקטרינת אי ההכרה", שעליה אעמוד בהמשך, או בדרכים פרשניות אחרות; ולחלופין, בראש החוקתי, מבקשים העותרים לבטל את הסעיף, בהיותו סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה.

העותרים טוענים, כי סמכות זו יכולה להנתן גם לבית משפט זה על ידי מתן צו מן הצדק למשיבים לרשום את העותרים כנשואים (כפי שקרה לטענתם בעיניין רודניצקי); וכן בדרך של פניה לבית המשפט לעינייני מישפחה בבקשה לסעד הצהרתי מתוקף סמכותו הטבועה; או בדרך של פניה לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי מתוקף סמכותו השיורית.

"כחוט השני עוברת בטיעוני המדינה הטענה כי בשאלת ההכרה בנישואין בין בני זוג מאותו מין, אין הסכמה חברתית בישראל; כי בית המשפט לא צריך להכריע בשאלות אלה; כי ההכרה בסטאטוס של נשואי בני זוג מאותו מין היא שאלה ערכית, שהמקום הראוי לה הוא בית המחוקקים. לטיעונים אלה אני מסכים, עד כמה שהם מתייחסים לאפשרות כי בית המשפט הוא שיכריע בשאלה האם בני זוג מאותו מין יכולים להנשא בנישואים אזרחיים בישראל עצמה... אכן, מקובל עלי כי שאלת הנהגתם של נישואין אזרחיים בישראל ובכלל זה נישואין בין בני אותו מין, ראוי לה להיקבע בראש ובראשונה בידי המחוקק. זו אינה השאלה שבפנינו. איננו עוסקים כלל בנישואין בישראל... בטרם נסיים נחזור ונדגיש במה אנו מחליטים היום, ובמה איננו מחליטים היום. הננו מחליטים כי במסגרת מעמדו הסטטיסטי-רשומי של מירשם האוכלוסין, ועל רקע תפקידו של פקיד הרישום כמאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המירשם, על פקיד הרישום לרשום במירשם האוכלוסין את העולה מהתעודה הציבורית המוגשת לו על ידי העותרים, לפיה העותרים נשואים. איננו מחליטים כי בישראל מוכרים נישואים בין בני אותו מין; איננו מכירים בסטאטוס חדש של נישואים אלה; איננו נוקטים כל עמדה באשר להכרה בישראל של נישואין בין בני אותו מין הנערכים מחוץ לישראל (בין בין תושבי ישראל ובין בין מי שאינם תושבי ישראל). התשובה לשאלות אלה, בהן אין אנו מכריעים היום, קשה היא וסבוכה... יש לקוות כי הכנסת תוכל ליתן עליהן, או על חלקן, את דעתה" (שם, בפסקות 23-22.

ואולם לא מן הנמנע כי תגיע העת שבה לא יעמוד לה עוד כוחה של הוראת שמירת הדינים לבלום תהליכים חוקתיים, ובפרט את בחינת התאמת דיני המעמד האישי למציאות בת ימינו ולפסיפס החברתי-תרבותי-דתי שממנה היא מורכבת.

...

סוף דבר, מצאנו, נוכח כל האמור מעלה, כי אין להיעתר למבוקש.

ומפיו של חברי: "סבורני איפוא כי צריך, וניתן, לשים פדות בין סוגיות שיש להן השלכה ישירה על העותרים כאזרחים וכבני אדם הזכאים לכבוד ושויון, לבין סוגיות בעלות אופי ציבורי כללי, בעלות משקל סמלי שעיקרו אינו בתחום המעשי" (ראו: דברי השופט א' רובינשטיין בעניין בן ארי, המצוטטים גם בחוות דעתו).

במצב דברים זה, אין לי אלא להצטרף לתוצאתו של חברי שלפיה דין העתירה להידחות; ועם זאת אוסיף מספר מילים.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1884/02 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין העותרים: 1. פטר דימיטרוב 2. טניה דימיטרוב 3. סמואל דימיטרוב 4. דיויד דימיטרוב נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים, מר אלי ישי 2. ראש מנהל האוכלוסין במשרד הפנים, מר הרצל 3. מדינת ישראל, משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד משה גולדברג, עו"ד יריב חנדלי בשם המשיבים: עו"ד איתי רביד ][]פסק-דין

בתגובה, שלחה המדינה נציגה משגרירות ישראל בבולגריה לבדוק את מסמכיו של העותר הרשומים באלחובו, ולהיפגש אישית עם ראש הערייה שם. עמדתו של ראש עריית אלחובו באותה פגישה היתה כי הוא מכחיש כל קשר שהוא למכתב ההתנצלות שנשלח, כביכול, בשמו לעותר, וכי הוא מעולם לא חתם על מכתב כזה.

טענות הצדדים טענות העותר העותר טוען, כי הזכות לאזרחות כזכות יסוד מחייבת כי שלילתה על ידי הרשות המוסמכת תיעשה רק על בסיס ראיות מינהליות בעלות משקל נכבד, שלא הובאו במקרה זה. לטענתו, הראיות שהוא הציג תומכות ביהדותו, והיה מקום ליתן להן משקל מכריע, ולא לבטל את מעמדו בהליך חפוז, ולא ראוי.

התשובות הרשמיות שקבלו המשיבים מטעם שגרירות בולגריה, כמו גם הצהרותיו של ראש עריית אלחובו שבבולגריה כי העותר נולד לדימיטרובה, ביחד עם מירשם האוכלוסין הארכיוני של בולגריה, וכן תעודות הלידה שהומצאו על ידי רשויות בולגריה לבקשת המשיבים – כל אלה מעידים כי העותר לא נולד לאם יהודיה בשם "רחל קלדרון", ומצביעים על כך כי אזרחותו הישראלית הוענקה לו בהתבסס על פרט כוזב זה. העותר הציג אמנם פסק דין הצהרתי של בית משפט בבולגריה לפיו רחל קלדרון הנה אמו, אולם בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי הגשת פסק דין הצהרתי שניתן בבית משפט של מדינה זרה, אינה ראייה קונקלוסיבית לאמור בו, והוא אינו מייתר את הצורך להעריך את מכלול הראיות לצורך בחינת שאלת המעמד (בג"צ 8377/99 צ'רבקוב נ' משרד הפנים (לא פורסם, 13.11.2000)).

...

סוף דבר העותר השיג את מעמדו מכח שבות באמצעות מידע כוזב בדבר יהדותו.

ראיות אלה הניחו יסוד למסקנה, כי העותר רימה את הרשויות באשר להשתייכותו לעם היהודי.

העתירה נדחית, בכפוף למתן אורכה לצורך התארגנות עד לעזיבת הארץ, כמפורט בפסקה 31 לעיל.

לפניי בקשת הפ"י הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (להלן: המבקשת( להורות על צירופה להליך במעמד של "ידיד בית משפט". הרקע לבקשה וההליכים בתיק ביום 30.6.19 הגיש המשיב 1 בקשה ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים 2 ו-3 למנוע כניסתו של המשיב 4 לתפקיד מנהל המרפאה לבריאות הנפש בתל אביב (להלן: המרפאה) וצו המורה על חידוש הליכי מיכרז לאיוש משרת מנהל המרפאה עד למתן החלטה סופית בתביעה שהוגשה ביחד עם הבקשה לצוו מניעה.

במסגרת כתב התביעה בהליך העקרי, עתר התובע למתן צוים כדלקמן: צו הצהרתי קבוע הקובע כי נפל פגם בהליך מינויו של המשיב 4 לתפקיד מנהל המרפאה משנעשה בנגוד להוראות התקשי"ר, צו הצהרתי הקובע כי מינויו של המשיב 4 לתפקיד מנהל המרפאה דינו בטלות, צו המורה למשיבים 2 ו-3 למנות את המשיב 1 לתפקיד מנהל המרפאה וצו כספי המחייב את המשיבים 2-4 לשאת בהוצאות המשיב 1 במסגרת ההליך.

המשיבות 2-3 טוענות מנגד, כי בעניינינו לא מתקיימים התנאים המצדיקים את צירופה של המבקשת, זאת, בהתאם להלכות החלות לגבי צירוף או קבלת עמדה מטעם "ידיד בית משפט". לגרסתן, אין הסיכסוך מעורר כל סוגיה משפטית עקרונית או חדשנית אשר ההכרעה בה מחייבת היתייחסות להיבטים כללים יותר; אין המבקשת עשויה לתרום תרומה בעלת משמעות להבנת הסוגיה ספציפית משום שאין לה נגיעה אישית לעניין ואין בידיעתה עובדות הנוגעות ספציפית למקרה הנוכחי מעבר לאלה המצויות בידי הצדדים להליך ואין כל חשש כי אי צירופה של הנציבות יפגע בבירור נאות של הסוגיה שכן עניינו של ההליך היא שאלה פרטנית וספציפית והיא האם בנסיבות העניין יש להתערב בהחלטת המשיבות 2-3 למינויו בפועל של המשיב 4 לתפקיד מנהל המרפאה -מרכז הארבעה לתקופה של שנה עד לסיום בחינת המבנה האירגוני של המרכז שאלה שתבחן בהתאם לכללי הדין והפסיקה וזאת בשונה ממכרז שנועד למינוי דרך קבע.

...

אשר על כן, אין מקום להיעתרות לבקשה אשר עלולה לסרבל ההליך שלא לצורך שכן היעתרות לה משמעה הצורך בתיקון כתבי טענות וצירוף צדדים נוספים לרבות תיקון כתב התביעה דבר שלא התבקש על ידי התובע.

נוכח האמור, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5387/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקוה 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלוני 4. מרכז צדק לנשים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד מאיר הלר בשם המשיבים 2-1: היועמ"ש לבתי הדין הרבניים עו"ד שמעון יעקבי בשם המשיב 3: עו"ד עיינה אונגר-לטין בשם המשיב 4: עו"ד סוזן וייס ][]פסק-דין

סמוך לאחר מכן ביקש המשיב מבית הדין הרבני לחדש את צו עיכוב היציאה, בקשה שהתקבלה על-ידי בית הדין הרבני ביום 30.10.2012 במעמד צד אחד.

בהתאם להחלטה זו הגישה העותרת ביום 26.11.2012 תביעה נגדית למתן פסק-דין הצהרתי על תוקפו של ההסכם.

סמכותו של בית הדין הרבני מהי סמכותו של בית הדין הרבני לידון בעיניינם של הצדדים בתיק זה – הן במעמדם האישי (נישואין וגירושין) והן בשאלות הרכושיות שעלו ביניהם? בשאלה זו נתגלעה מחלוקת בין הצדדים.

הטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ לפי סעיף 4א לנוכח הקביעה כי סמכותו של בית הדין הרבני לידון במקרה נובעת מתוקף סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ניתן לגשת לחלק אופראטיבי נוסף של עתירת העותרת – ביטול צוי עיכוב יציאה מן הארץ שהוטלו עליה על-ידי בית הדין הרבני.

...

ואולם, וכפי שיובהר, סלע המחלוקת ואורכם של ההליכים מובילים למסקנה ברורה שבקנה-מידה רציונאלי, גם על-פי האינטרסים של הצדדים וציפיותיהם, נעדרת מידתיות בין ההשקעה של הצדדים בהליך השיפוטי לבין הפער בעמדותיהם ומהותן.

מסקנה זו נגזרת מגבולות ההליך השיפוטי בישראל.

לסיכום, אמת-המידה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים היא חשש כן וממשי שמא הימנעות ממתן הצו תביא לידי עיגון.

ניתן להגדיר הבדל זה כהבדל בין "סמכות פנים" מול "סמכות חוץ", או "סמכות מקומית" מול "סמכות בינלאומית". סוף דבר המסקנה היא שיש להפוך את הצו על תנאי שניתן לחלוט, באופן שיפורט להלן.

על יסוד בקשה זו ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, ובדיון שהתקיים ביום 29/5/05 במעמד הצדדים – משהגישו דן ואביבה בקשות לביטול צו העיקול הזמני – בוטל הצו בהסכמה, ובהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שלפיה התחייבה אביבה, מבלי שיהא בכך הסכמה או הודאה מצידה, להימנע מלעשות דיספוזיציה בבית במשך 15 ימים על מנת לאפשר לבנק לנקוט בכל הליך על פי דין (פרוטוקול הדיון מיום 29/5/05 צורף כנספח ד לתצהיר אברס).

במסגרת זמן זו הוגשה התובענה דנן, בה עותר הבנק למתן צו הצהרתי שלפיו עסקת ההעברה של מחצית הזכויות בבית מאת דן לאביבה בטלה.

בעשותו כן, נהג דן בחוסר תום לב לטענת הבנק, וגם מטעם זה יש להורות על ביטול עסקה זו. לטענת הבנק, בכך נמצא דן גם מפר את החוזים הדביטוריים שעליהם חתם עם הבנק בשנת 1995 ובשנת 2004 (נספחים ה/1, ה/2 לתצהיר אברס) שבסעיף 26ד שבהם התחייב להודיע לבנק מייד על "הקטנת רכוש הלקוח", דבר שלא עשה במקרה זה. יצוין כי מלכתחילה ביקש הבנק גם מתן צו הצהרתי לענין שיתוף אביבה בחובות בעלה דן, ואולם לאור בקשה שהגישה אביבה (בש"א 24773/05) הוסכם שסעד זה יימחק וכמותו גם הסעיפים בתובענה ובתצהיר התומך בה המתייחסים אליו (ראו: פרוטוקול מיום 18/12/05).

ייאמר בהקשר זה וככל שמדובר בטענה להברחת נכסים כדי למלטם מידי נושים, גם אם אין העסקה פיקטיבית – המקור הנורמטיבי המעניק זכות לצד שלישי לעתור לביטול פעולה מסוימת נמצא בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"מ-1980 (להלן: "פקודת פש"ר), שבה הוראות שלפיהם בהתקיים תנאים מתאימים כקבוע בפקודת פש"ר יוכל בית המשפט לבקשת נאמן בפשיטת רגל לבטל את ההעברה.

הבנק אינו טוען כי באיזה שלב שהוא היתה התחייבות לשעבד את הבית או שלא לעשות בו דיספוזיציה, ובשום צורה לא ניתן ללמוד על קיומה של התחייבות כזו ממסמכי העושר האישי, לא במפורש ולא במשתמע; אלא דוקא על ההיפך מכך, קרי: שיש נכסים משועבדים ויש כאלה שאינם משועבדים, ויש אף שמשועבדים לבנקים אחרים.

...

וחשוב להדגיש: גם אם המניע המיידי לעסקת ההעברה הוא להבטיח את "חוסנו" של הבית מפני נושיו של דן – וייאמר שלא הוכח שזה המצב – הרי שאין בכך כדי לגרוע מתוקפה של העסקה בהיותה משקפת את רצונם וכוונתם האמיתית של בני הזוג, ושוכנעתי שאמנם כך. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעיניין עצמון: "...

סוף דבר 11.

אשר על כן התביעה נדחית ואני מחייבת את הבנק לשלם לכל אחד מבני הזוג הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ (ובסה"כ 50,000 ₪) בתוספת מע"מ ובצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.