הנתבעת אינה מעלה טענה כלשהיא כנגד התמורה שניתנה לקבלן על ידי התובעת במסגרת עסקת הניכיון, אלא שלטענתה מאחר שהתובעת הנה נפרעת היה עליה להוכיח כי נתנה תמורה למושכת השטר במסגרת עסקת היסוד, ומשלא הוכיחה תמורה זו היא חשופה לטענת כשלון תמורה שניתן להעלות כנגד צד קרוב לשטר.
לטענת התובעת, הוכיחה כי היתקיימו בעיניינה התנאים הנדרשים להוכחת מעמדו של אוחז כשורה שכן השטר תקין על פי מראהו, ניתן בעד ערך ובתום לב והתובעת אוחזת בו לפני שעבר זמנו.
להשקפתו של פרופ' לרנר "העניין המהותי הוא המחסום העקרי בדרכו של הנפרע אל האחיזה כשורה. בדרך כלל המושך והנפרע הם צדדים קרובים, קרי – צדדים שנערכה ביניהם עסקת יסוד ... לעומתו, אוחז כשורה קלסי אינו קשור לעיסקת היסוד ובדרך כלל מקבל את השטר בלא לדעת את פרטיה. מטבע הדברים, צד זר לעיסקת היסוד ראוי, בהתמלא תנאים מסוימים, לקבל את השטר כשהוא נקי מפגמים שונים שדבקו בעיסקה, אך צד המעורב בה אינו ראוי להשתחרר מפגמיה... כאשר הבעיה המהותית אינה מתעוררת, אין לכאורה מניעה להכיר בצד הראשון שקבל את השטר מהמושך כאוחז כשורה...
...
לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה.
הנתבעת תשלם לתובעת החזר הוצאות אגרה בסך 727 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 2,900 ₪.
אני מורה על המשך ההליכים בתיק הוצל"פ 13-03026-11-3.