טענתה העיקרית של הנתבעת, כאמור, היא כי ההסכמות להן טוענת התובעת כלל לא הושגו בין הצדדים, כי ככל שמר ריזק הגיע להסכמות ברוח הדברים עם התובעת, הרי שהוא לא היה מוסמך לעשות כן.
עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת היא זאת אשר ביצעה בנייה בלתי חוקית , לגביה ניתן צו הריסה, עוד בטרם היתנהל המו''מ בין הצדדים, וכי במצב דברים זה, אין התובעת זכאית לפצוי כלשהוא, מאחר ומעילה בת עוולה לא תיצמח עילת תביעה.
..אין שוללים טענת השתק נגד רשות ציבורית, אלא בית-המשפט בכל מקרה ומקרה שוקל מצד אחד את האנטרס הצבורי שבמניעת הטענה ומצד שני את העוול שניגרם לפרט, אשר סמך על המצג של הרשות, ובית-המשפט רשאי לפסוק נגד הרשות אם לפי הצדק והיושר יש לקבל את הטענה.
...
לעניין זה מסתמכת התובעת, במידה רבה של צדק, על פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע''א 6996/97 חברת א' עבאדה נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו), שם נקבעו הדברים הבאים (עמ' 124 של פסק הדין):
"המסקנה היא אפוא, כי במצבים שבהם מועלית טענת השתק כנגד רשות מינהלית יש לאזן בין עקרון חוקיות המינהל לבין האינטרסים של הפרט שהסתמך בתום-לב ובסבירות על מצג של רשות מינהלית. כדברי השופט י' כהן, בע"א לוי הנ"ל [4], בעמ' 435:
אם איזון זה מוביל למסקנה שלפיה אין לאכוף על הרשות את המצג, יש לבחון את אפשרות המרת האכיפה בקיומו של דבר-מה קרוב למצג שבו מעוניין הפרט ("אכיפה תחליפית") או בתשלום פיצויים כספיים לפרט המסתמך.
ברכיב של פיצוי בגין דיור חלופי, אינני מקבלת את טענת הנתבעת שלפיה התובעת זכאית לפיצוי רק באופן חלקי מאחר והיא בחרה להתגורר בדירה גם לאחר ההריסה.
