מעבר עובד בכיר לחברה מתחרה לאחר התפטרות

בית הדין היתייחס גם לעיתוי הגשת התביעה על ידי המערערת וקבע כי עתוי הגשת התביעה – למעלה משנה לאחר סיום עבודתם של העובדים - מעיד כי בזמן אמת המערערת לא סברה כי העובדים עושים שימוש בסודותיה; המערערת היא חברה ותיקה ומבוססת בשוק ובידיה משאבים רבים על מנת להילחם במתחריה, ואין כל אינטרס צבורי למנוע תחרות בענף; מהראיות עולה כי לאחר שדרכים אחרות בהן נקטה המערערת כדי להתחרות בעובדים, כגון הורדת מחירים, לא צלחו, פנתה לאפיק של הגשת תביעה משפטית.

עד היום, מעבר לשבעה לקוחות אלה, יש למשיבים רק עוד ארבעה לקוחות חדשים גדולים; המערערת הדגישה כי לא היתנגדה לכך שהעובדים יעסקו בתחום ויתחרו בה, בפנייה ללקוחות אחרים, וכל תביעתה הוגשה בשל כך שהעובדים התקשרו עם לקוחותיה דוקא, תוך ניצול המידע הסודי שבידיהם ותוך ניצול הקשרים שנטוו בתקופת עבודתם; יעקב היה העובד הבכיר ביותר, והיה מופקד ביחסי אמון על הקשרים עם הלקוחות.

בית הדין האיזורי היתעלם גם מהעובדה שיעקב מחק מהמחשב את כל החומר הרלוואנטי – רשימת לקוחות ומספרי טלפונים, דו"חות מכירה, תמונות ומצגות; ככל שלא הוכח הנזק שניגרם למערערת, היה על בית הדין לפסוק על יסוד אומדנא, ולחלופין פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999; בעת התפטרותם יצרו העובדים מצג כי אין בכוונתם לעסוק בתחום ולהתחרות במערערת, ועל יסוד מצג זה שולמו להם פצויי פיטורים והודעה מוקדמת לפנים משורת הדין, למרות שהתפטרו מעבודתם.

...

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם לאילן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ וליעקב שכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪.

מצאנו לנכון להפחית את סכום ההוצאות שנפסק ליעקב עקב התנהלתו בעניין החזרת המחשב.

ודוק, בחירתם של העובדים להתפטר ולעבור מיוזמתם ובאופן מתואם ומכוון לעבודה בחברה מתחרה, העוסקת בתחום זהה וכן סמיכות הזמנים שהתקיימה בנסיבות דנן, מעידים על כך שהניסיון והכלים אשר צברו העובדים בעבודתם אצל המבקשת, היקנו להם את היתרון והיכולת לעבוד באפסייד תוך זמן סמוך ביותר לאחר התפטרותם מהמבקשת.

האם יעלה על הדעת שבסיום עבודתו של אותו עורך דין, יטען המשרד שכיוון שאותו עורך דין הוכשר לתחום ההנפקות על ידי עורכי דין בכירים ממנו, יש "אינטרס לגיטימי" למעסיק להגביל אותו מלעבוד בתחום זה לאחר סיום עבודתו, וזאת בין אם אותו עורך דין יבחר לעבור לעבוד במשרד אחר, ובין אם יפתח משרד ויפנה לדרך עצמאית? בפרשת ד"ר שלמה כהן משרד עורכי דין נפסק שהעובדה שעורכי דין צעירים רכשו ידע ומיומנות ייחודיים בתחום לטגציית הפטנטים אינה מהוה "הכשרה מיוחדת" המצדיקה הגבלת חופש העיסוק שלהם, שכן מדובר בהתמקצעות בתחום כתוצאה מעצם העיסוק בו ש"הפכו לחלק מהתמחותם ומכישוריהם האישיים כעובדים" (סעש 25953-12-14 ד"ר שלמה כהן משרד עורך דין נ' מנגלוס (18.1.15, מותב בראשות כב' סגנית הנשיאה הדס יהלום), אושר על ידי בית הדין הארצי: ברע 46743-01-14 ד"ר שלמה כהן נ' מנגלוס (29.1.15, כב' השופט אילן איטח)); שנית אופקים גם לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שהכשרתם של רן ולאנה עלתה לה בממון רב, או בממון בכלל, מעבר כאמור לעצם תשלום משכורות – לאו דוקא גבוהות ודאי בראשית דרכם של רן ולאנה – לצורך הכשרתם של השניים.

...

שכן מנגד, אני סבור כי הגבלת העובדים מליצור קשר עם כלל לקוחות המבקשת (שלטענת המבקשת מדובר במאות רבות) לתקופה של 12 חודשים, כפי שהוגבלו במסגרת הסכמי העסקתם, היא הגבלה קשה מדי הפוגעת בחופש העיסוק של העובדים יתר על המידה, בטח ובטח עת עסקינן במתן סעד ארעי בלבד.

לאור עדות משכנעת זו, אין בידינו לקבוע ששמואל ואח' הפרו את הצו בספקם שירותים לכרמס במהלך החודשים שבהם הצו היה בתוקף.

משהוצאו המכתבים מהתיק, ונוכח ההתייחסות הדלה ביותר לעניין הפרת הצו בתצהירו המשלים של רן, וחרף הסבריו בעניין זה (עמ' 182 ש' 1 ואילך) הגענו למסקנה העובדתית, אף שזו אינה נקיה מספקות, ששמואל ואח' הפרו את הצו השיפוטי ביחד לכרמקס, דהיינו שהם המשיכו לעבוד עם חברת כרמקס בתקופה שבה היה הצו בתוקף.

מכל מקום, בנסיבות אלה, משהוכחה הפרת הצו השיפוטי, ולו רק ביחס ללקוח אחד, צודקת אופקים בטענה שהיא זכאית לפיצוי על כך. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, את החומרה שבעצם הפרת הצו מצד אחד, ואת העובדה שאופקים לא הוכיחה כל נזק שנגרם לה עקב ההפרה מצד שני, כמו גם את גובה הפיצויים שנפסק במקרים כדוגמת זה בפרשות אחרות (למשל: עע 1688-11-11 הארה תוכניות העשרה בע"מ נ' פיין (4.12.14); תעא 1228/10 ניב ביטחון נ' לוי (23.1.13, מותב בראשות כב' השופטת עידית איצקוביץ); סעש 40519-04-14 אמסלם תיירות ונופש נ' שרפוב (8.11.15, מותב בראשות כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ) הגענו לכלל מסקנה שנכון יהיה לחייב את שמואל ואח' לשלם לאופקים, ביחד ולחוד, סך של 25,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין כך. סוף דבר תביעת רן ולאנה כנגד אופקים נדחית ברובה הגדול.

תביעת אופקים נ' שמואל ואח' נדחית ברובה הגדול.

עוד טענה הנתבעת כי ימי ניסה לשדל לקוחות ועובדים בכירים של הנתבעת, לעבור לחברה המתחרה.

" לא למותר לציין, כי בדומה לעניין שבפנינו, גם בעיניין כפרי שצוטט לעיל, מדובר היה בעובד בכיר (שם – מנכ"ל החברה) שהתפטר ביוזמתו ורק לאחר התפטרותו, המעסיק גילה את הנסיבות המצדיקות את שלילת פצויי הפיטורים.

...

נוכח אי התאמות אלה, כאשר לגבי מכתב הדרישה הראשון, כלל לא ברור באיזו שנה הוא נשלח, ובשים לב לעובדה שתצהירי התובעים הוגשו במאי 2015 (כלומר, ניתן היה להציג בשלב זה דוחות שנתיים לשנים הרלוונטיות, המהווים הודאת חברת הביטוח גם כלפי העובד וגם כלפי הרשויות בדבר הסכומים שהופקדו אצלה), לא שוכנענו שקיים חוב דמי גמולים בסכום שנתבע.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע מס' 1, צבי בובליצקי, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 15,000 ₪ אשר אם לא ישולמו תוך 30 ימים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

התביעה של התובע מס' 2, זהר ימי, נדחית, וכך גם התביעה שכנגד ברובה המכריע.

יתרה מכך, בנגוד לטענות התובעת, לא היה הנתבע 1 עובד בכיר, לא היה מוסמך לחתום על המחאות בתובעת, לא היה מורשה חתימה בבנק, לא קלט עובדים ולמעשה היה נטול סמכויות, ושכרו היה מינימלי (ובחישוב חודשי לא עלתה משכורתו על 6,000 ₪).

בסיכומיהם פירטו וטענו הנתבעים כי מר ביירון לא ידע לציין אף בחקירתו הנגדית שמות לקוחות אשר נגנבו, וציין את "אסותא" בלבד אולם מבלי לצרף כל מיסמך לתמיכה בכך; כמו כן הפנו לעדותו של עו"ד מרקוס אשר לטענתם מפריכה את הטענה לגניבת לקוחות, נוכח דבריו כי מלכתחילה עבד עם שלוש חברות תירגום ואולימפוס אף נוספה למצבת החברות המתחרות, וכן כי לאחר עזיבתו של הנתבע 1 את התובעת חלה ירידה ברמת השרות; וכן הוסיפו כי אף הטענה שמדובר בגניבת מידע סודי של תימחור ופרטי היתקשרות נטענה בעלמא וללא כל ראיה.

עוד אין מחלוקת כי הדומיין שבו קיים אתר האנטרנט של הנתבעת 3 נרכש עובר לסיום עבודתו בתובעת ביום 30.9.15 (נתונים בנידון הוצגו בנספח 12 לבקשה לצוו מניעה), וכי הכוונה להקים וראשית הקמתה של חברה מתחרה בראשות הנתבע 1 התרחשה לכל המאוחר בעת שהנתבע 1 היה עדיין בתקופת ההודעה המוקדמת להתפטרותו ובטרם נותקו יחסי העבודה.

מעבר לכך, נטען בסיכומים כי התובע הודה בחקירתו הנגדית כי היו בידיו מיילים של עובדת שהועסקה אחריו וברי כי הללו לא היו ברשותו ברשות (פרוטוקול ע' 65 ש' 10 -12).

...

טענות הנתבעים – בין התובעת לבין הנתבע 2 והנתבעת 3 לא התקיימו יחסי עבודה ומשכך יש לדחות את התביעה נגדם, הנתבע 2 מעולם לא הועסק אצל התובעת, והנתבעת 3 אינה מהווה ישות משפטית, היות שמדובר בעוסק מורשה.

סוף דבר בהליך הראשון מתקבלת תביעת התובעת בחלקה.

על אף שבשקלול הכרעתנו יצאה התובעת, כשידה על העליונה איננו עושים צו להוצאות לטובתה, ואנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו.

למסקנה זו הגענו נוכח התנהלותה של התובעת שלא על פי סדרי הדין בשני ההליכים, לרבות אופן ומועד הצגת הראיות במפתיע שלא על פי כללי המשחק הנהוגים.

הנתבעים טוענים כי עובר לסיום העסקתו של התובע, סיימה את עבודתה בנתבעת גב' אורית גוברי, שהיתה עובדת בכירה בנתבעת ופתחה חברה מתחרה.

לטענתם, התובע החל במהלכים על מנת לעבור לעבוד בשרותה של גב' גוברי, לכשהתבקש לחתום על הסכם סודיות ואי תחרות הוא סרב תוך שהעלה טענות שונות ובקש לשנות את תנאי העסקתו כפי שהיו מוסכמים על הצדדים ואף המריד עובדים נוספים נגד הנתבעת.

בהודעה צויין כך: "אליאב בוקר טוב ראשית איחולי החלמה מהירה לך. שנית מאחר ותמו יז מכבר צבירת ימי מחלתך הינך נידרש כאמור לשיחת שימוע מחר ה 20/11/19 בשעה 11. אליאסי סיגלית." מעדותו של התובע עולה כי השימוע לא נערך ביום שישי (20/11/19) אלא ביום ראשון (22/11/19) דהיינו לאחר תום חופשת המחלה (ראה עדות התובע עמוד 9 שורה 29-32) טענתו של התובע כי דחיית מועד השימוע ליום א' לא תואמה איתו וכי התייצב ביום שישי לא נתמכה בראיה).

בנסיבות של פיטורים (להבדיל מהתפטרות) כאשר עובד לא מתייצב בתקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לו, בהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה המעסיק אמנם איננו מחוייב לשלם לו שכר / דמי הודעה מוקדמת, ואולם אין המעביד רשאי להפחית את דמי ההודעה המוקדמת מפיצויי הפיטורים שכן זכות זו עומדת למעסיק על פי הוראות סעיף 7(ב) הנ"ל רק ביחס לעובד שהתפטר.

...

אשר לשאלת תחולת צו הרחבה בענף הדפוס הגם שמלכתחילה הנתבעים חלקו על הטענה כי חל על הצדדים צו הרחבה בענף הדפוס, הרי שהנתבעת לא חזרה על טענותיה בסיכומים, ומכל, מקום כפי שיפורט להלן, בשים לב למהות המחלוקת ולראיות שהובאו בפני לא נדרשתי להכריע בשאלה זו. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בסיכומייהם ובמכלול הראיות והעדויות שהומצאו החלטתי היא כדלקמן: נסיבות סיום יחסי העבודה טענות הצדדים התובע טוען כי הוא פוטר לאחר שפנה לנתבע בטענות בדבר זכאות לתשלום עבור שעות נוספות ובטענות לחוסרים בהפרשות הפנסיוניות ואף עודד עובדים אחרים לפנות בדרישות דומות.

לפיכך התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

כללו של דבר על יסוד כל האמור לעיל אני קובעת כי על הנתבעת 1 לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל: בגין גמול עבודה בשעות נוספות - 55,377 ₪.

בשים לב לכך שמרבית התביעה כנגד הנתבעים (אשר יוצגו במשותף) נדחתה, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 7,000 ₪.