בהתאם לנטען בכתב הערר התחייבה הרוכשת בהסכם המכר לשלם לעוררת סך של 135,000,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן לקיים התחייבויות נוספות המפורטות בהסכם המכר (ס' 13 לכתב הערר) (להלן: "ההסכם").
בהודעתו זו קבע המשיב כי מאחר שבהסכם נקבע כי הרוכשת לא תישא בחובותיה ולא תהנה מזכויותיה של המוכרת עד ליום מסירת החזקה במקרקעין לרוכשת, "אין לראות ברוכשת כלוקחת על עצמה התחייבות של המוכרת. מאידך גיסא, הרוכשת אינה זכאית לקבלת דמי השכירות ואין לראות בעובדה כי דמי השכירות לא משולמים לה כוויתור מצידה לטובת המוכרת. לאור זאת, קבע המשיב כי בהתאם לעיקרון צירוף כל התמורות, אין להוסיף את דמי השכירות לתמורה בגין מכירת הזכויות במקרקעין. על כן החליט המנהל [המשיב – ב.א.] לתקן את שומה מספר 177028852 [השומה השנייה – ב.א.] ולבטלה" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
במסגרת הערר דנן העוררת עותרת לקבלת הסעדים הבאים:
"5.1 נוכח העובדה שעסקינן בעסקת מכירה אחת, המתייחסת לנכס מקרקעין אחד ויחיד, במסגרתה קבע המשיב את שווי המכירה על בסיס "כלל התמורות", אין המשיב היה רשאי לפצל את התמורה/שווי המכירה הכולל שנקבע לשתי שומות נפרדות.
אדגיש כי העוררת תהא רשאית להשיג על החלטת התיקון, ככל שתבחר לעשות כן, וכן לערור על ההחלטה בהשגה ככל שתחליט לעשות כן, כל זאת – מבלי לפגוע בזכותה להביא טענותיה בפני הגוף המוסמך לעניין חיובה במס הכנסה.
...
בהחלטתו קבע יו"ר ועדת הערר כי "נוכח חילוקי הדעות המהותיים שבין הצדדים", הצדדים יגישו תצהירי עדויות ראשיות וישיבת קדם משפט מסכם נקבעה ליום 26.11.2018" (עמ' 5, ש' 15-19 לפרו'). ברי, אפוא, כי אין כל בסיס לטענת העוררת כי ועדת הערר החליטה שלא ליתן למשיב היתר לתקן השומה, וממילא שהיתר זה לא התבקש כלל על ידי המשיב ולא נדון על ידי ועדת הערר. על כן דין טענה זו להידחות.
יוצא, אפוא, כי במקרה שלפניי משנתגלה למשיב במהלך ישיבות קדם המשפט שדנו בערר זה כי נפלה טעות בשומתו, הרי שלא הייתה מניעה שהמשיב יפעיל את סמכות התיקון הנתונה לו לפי סעיף 85(א)(3) לחוק מיסוי מקרקעין, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס (כתוארו דאז) בעניין נדבך לנדל"ן בקשר לתיקון שומה שבוצע בשלב ההשגה.
אשר על כן, דינה של טענה זו להידחות גם כן.
אשר לתוצאות החלטת התיקון על ידי המשיב: סעיף 89(ב) בחוק מיסוי מקרקעין קובע כי: "הוועדה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה, להגדילה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת כפי שתראה לנכון, ולצורך זה רשאית הוועדה לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי חוק זה, לפי שיקול דעתו" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
