מע"מ על פיצויים בנזיקין

על כך יש להוסיף כי אף מבחינת הראציונאל העומד ביסוד מס ערך מוסף, לא קיים קושי של ממש להטיל חיוב במס על פיצוי נזיקי, למשל, בדרך של תיקון הגדרת מכר כך שתכלול לא רק הקניות כפויות מסוג של חילוט, החמרה והפקעה, אלא גם על אחרות נוספות: ".... לעניין זה אציין כי ככל שהמחוקק סבור שמע"מ צריך לחול על כל הקניית נכסים (גם בלתי-רצונית), ולא רק על המקרים הנזכרים במפורש בהגדרת "מכר" בחוק מע"מ, פתוחה בפניו הדרך לתקן את החוק, כך שתתווסף לו הערה דומה לזו המצויה בסעיף 88 לפקודה, המחילה את המס על "כל פעולה או ארוע אחרים שבעקבותם יצא נכס בדרך כל שהיא מרשותו של אדם" (לעמדה הקוראת למחוקק לעשות כן, ראו: פרידמן מע"מ: חוק והלכה, בעמ' 261, 272).

...

משמע כי על חברת הביטוח לשלם לחוכר (באמצעות העברה ישירה לחברת הליסינג) את מלוא כספי הביטוח והיא אינה רשאית להפחית מהם את סכום המע"מ. אוסיף כי למסקנה זהה הגיע בית המשפט בת"ק 34822-03-11 אלתר נ' שלמה כ.א.ל. בע"מ ואח' (3.9.2011) אשר קבע כהאי לישנא: "כפי שכבר צוין, כל הסדר תשלומים, ואפילו זה הלובש צורה טכנית שתכליתה לפשט את מהלכה של העברת הכספים בין הצדדים המעורבים, לא יוכל לשנות את מערך הזכויות והחבויות המשפטיות שבין צדדים אלה. חברת הביטוח חייבת בתשלום דמי הביטוח, כולל מע"מ, לידיו של התובע. כך עולה מהסכם הביטוח, שבגינו נדרש התובע לשלם את מלוא העלות של פוליסת ביטוח מקיף, בצירוף מע"מ. דמי ביטוח אלה משקפים את ערכו של הרכב, על-פי שמאות ביטוחית, במועד הגניבה. התובע, מצדו, חייב לשלם לידיה של נתבעת 1 את אותו חלק מדמי הביטוח שהוא סכומה של יתרת תשלומי החכירה, בתוספת דמי האופציה, כולל מע"מ. כך מתחייב מהסכם החכירה, שהפך עם הגניבה להסכם מכר לכל דבר. את המע"מ גובה העוסק, במקרה זה נתבעת 1, עבור המדינה. זו האחרונה היא הזכאית לו. מדוע זה, אפוא, יונח לחברת הביטוח להותיר סכום זה בידיה, ולחסוך כך בתשלומים שהיא מעבירה למבוטחיה?

למעשה, במקום שהתובע ישלם את יתרת דמי החכירה החודשיים ודמי האופציה לחברת הליסינג כדי לזכות בבעלות המלאה ברכב ואז יקבל את תגמולי הביטוח לידיו, קובע הסכם הליסינג כי חברת הביטוח – מכוח השעבוד המוטל – מעבירה את התגמולים לחברת הליסינג, ואז נערכת התחשבנות בין אחרונה זו לבין התובע/חוכר.

כללו של דבר, הערעור נדחה.

מכאן, שככלל – עוסק אינו מדווח על פיצויים בגין נזק שניגרם לו (בחריגים ובסייגים: אהרן יורן היבטי מס בפיצויי נזיקין 79 (1987)) כעסקה, החייבת בעצמה בתשלום מע"מ. משום כך, הוצאה שיוציא אותו עסק לשם תיקון הנזק, ואשר בגינה הוא יצטרך לשלם מס ערך מוסף, תביא בהמשך לזיכויו בגין אותו מע"מ (באמצעות קזוז הסכומים שהוא נידרש להעביר לרשויות המע"מ בגין עסקאותיו הוא, ובין הסכומים ששילם כרכיבי מע"מ בגין תשומות שהשקיע באותו עסק), כאשר הוא ידווח על עסקאותיו של העסק עצמו לרשויות המס.

...

לאחר ששמעתי את החקירות של השמאים, וכן עיינתי בחוות דעתם, השתכנעתי שיש להעדיף את חוות דעתו של שמאי התובע, מר אריק גורליק.

לטענתה של הנתבעת – שעה שהיא ביקשה מסמכים שיאשרו שהתובע נדרש לשלם מע"מ על התיקונים, ואינו רשאי להתקזז על רכיב זה מתשלומי המע"מ של עסקו, יש לדחות את התביעה ביחס לרכיב זה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה, אני קובעת כי יש להעדיף את עמדת הנתבעת.

משלא עשה כן, מקובלת עלי טענת הנתבעת – שלא נסתרה, ואף חוזקה בעדות התובע עצמו – כי אין התובע זכאי לרכיבי מע"מ בפיצוי בגין התאונה.

בסיכום כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת בחלקה.

בנסיבות אלה, מכתב עו"ד מינס, בו הלין הלה בשם הנתבע על כך שהועדה "[...] לא העירה את תשומת לבו של שמאי הבעלים, כי השתנו הכללים להגשת שומה נגדית לעניין היטל השבחה", מבטא הודאה של הנתבע מפי שלוחו כי הוא לא היה בקיא בכללים שחלו על הגשת השגה על שומת הועדה כשקיבל לידיו את הטיפול בעיניינם של התובעים, וכפועל יוצא נזקק לועדה המקומית שתאיר את עיניו בעיניין זה. גלומה בכך הודאה ברשלנות הנתבע שביטויה בהעדר ידיעת הדין שחל על אותו נושא עצמו שבו הוא התחייב לפעול עבור התובעים, ושבגינו הוא ציפה לקבל שכר נכבד בשיעור 10% ומע"מ מכל סכום שיופחת משומת הועדה [נספח ב' ב-ת/1].

יש להוסיף עליו הפרישי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה גם לתקופה שמיום הגשת התביעה עד יום פסק-הדין, ובהקשר זה יש לקבל את עמדת הנתבע כי שערוך זה, ולא שערוך בשיעור שנקבע בתכניות המשביחות, הוא שחל על הפצוי הנזיקי שנתבע כאן [ר' חלק ו' בסיכומי הנתבע וע"א (מח' מר') 44846-10-12 זאדה נ' עריית רחובות (2015) שנזכר שם].

...

לסיכום סוגיית החבות לכל אורך עדותו הסתבך הנתבע במתן תשובות לא עקביות שלא עלו בקנה אחד זו עם זו, תוך שהוא נע ונד, הלוך ושוב, בין גרסות שונות: בין טענה לאי-בהירות ובלבול שחלו ביישומו של תיקון 84 לבין טענה כי התובעים הם שבחרו והכתיבו את הגשתה של 'שומה אחרת' לוועדה; בין טענה כי הוא פעל להגשת 'שומה אחרת' לוועדה על-בסיס נוהג שהיה קיים בעניין זה ועמד בסתירה להוראותיו של תיקון 84, לבין הודאה כי אם היה עומד על טעותו בהגשת 'שומה אחרת' בשלב מוקדם, היה פונה ליו"ר מועצת השמאים בבקשה למנות שמאי מכריע; בין טענה כי היה צורך לתקן את שומת הוועדה בכל הקשור להיקף השטח שרכשו התובעים בחלקה, לבין טענה על-אודות ריבוי פגמים וחסרים בשומת הוועדה – פגמים וחסרים שבהליך תיקון שומה לבדו לא היה כדי ליתן להם מענה.

ההודעה לצד השלישי נדחית.

הנתבע ישלם לצד השלישי את הוצאות ההליך בסך 7,500 ₪ ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 19,500 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין.

עלות נזקיה של התובעת, על פי קביעת המומחה בחוות הדעת המשלימה מיום 30/06/17, בתשובה לשאלות ההבהרה של התובעת, מסתכם בסך של 76,571 ₪ כולל מע"מ ובשיערוך מיום מתן חוות הדעת המשלימה ועד היום - 83,630 ₪ כולל מע"מ על פי הפרוט הבא: עלות נתוק קומת הכניסה של התובעת מתא השאיבה וחיבור לקו הביוב של המרתף ולמערכת העירונית ברח' קרן היסוד - בסך של 25,215 ₪ ובשיערוך להיום סך של 27,540 ₪ כולל מע"מ. נקוז שפכי הביוב בבית התובעת - בסך של 4,161 ₪ ובשיערוך להיום סך של 4,545 ₪ כולל מע"מ. נקוי ושקום ניזקי ריצפת המרתף - בסך של 23,586 ₪ ובשיערוך להיום סך של 25,760 ₪ כולל מע"מ. אומדן עלות מפגע תברואתי ובכללו יציאת הדיירים מהבית למשך כחודש ימים ועבודות איוורור - בסך של 15,982 ₪ ובשיערוך להיום סך של 17,455 ₪ כולל מע"מ. חשמל להפעלת המשאבה - סך של 81 ₪ ובשיערוך להיום סך של 88 ₪ כולל מע"מ. תיקון הקיר המפריד בין המרתף וחלל הנקוז - סך של 7,546 ₪ ובשיערוך להיום סך של 8,242 ₪ כולל מע"מ. אני דוחה טענת התובעת לפצוי ממר קובה בגין עלות נתוק ובטול תא השאיבה, פעולה אותה נידרש מר קובה לבצע ואינה כרוכה בכל עלות מצד התובעת.

כאשר מדובר במעשה המנוגד לדיני התיכנון והבנייה הוכחת הנזק פחותה מזו הנדרשת להוכחת מיטרד, ובכדי לזכות בפצוי על פי דיני הנזיקין, ניתן להסתפק בהוכחת "אי נוחות". כזכור ובהתאם להסכם הדיוני בין הצדדים, לא נחקרו הצדדים על תצהיריהם.

...

סיכום ביניים 4 - הפיצוי לאור המפורט לעיל, מצאתי כי הפיצוי לה זכאית התובעת בגין נזקיה הממוניים על פי קביעת המומחה ובהתאם לראיות, וכן בגין נזקיה הלא ממוניים מסתכם בסך של 123,630 ₪, כולל מע"מ. סוף דבר התביעה כנגד הנתבע מס' 1 למתן צווי עשה קבועים מתקבלת והתביעה הכספית מתקבלת חלקית.

התביעה כנגד הנתבע מס' 2, נדחית במלואה.

בנוסף אני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת פיצוי בגין נזקיה הממוניים והלא ממוניים בסך כולל של 123,630 ₪.

אלא שמאחר שיש לשאוף לקבוע את גובה הפצוי לפי הנזק שניגרם בפועל; ותחת ההנחה שבכל שלב בו יבחר הניזוק לתקן את הנזק יידרש לשלם עבור התיקון בצרוף רכיב של מע"מ על גובה התיקון, הלכה היא שרכיב המע"מ על גובה הנזק הוא סכום המתחייב בפצוי כבר באותו שלב גם אם לא תיקן הניזוק את הרכב, מאחר שהוא נזק הצפוי להיתממש ברמת היסתברות גבוהה.

ואולם, מובהר כי אין בכך כדי להשליך על החבות של המבטחת לפצוי התובע ועל שאלת קזוז רכיב המע"מ - מבחינת דיני הנזיקין - למי שזכאי בנכוי מס תשומות.

...

לכאורה לפי אותה גישה היתה עומדת לו הזכות לחזור למבטחת ולדרוש לשפותו בגין רכיב המע"מ שנוכה לו, שהרי בסופו של דבר אין לו חשבונית תיקון בגינה הוא יכול להתקזז במע"מ. יש בכך כדי להבהיר שהזכאות לפיצוי נבחנת נכון ליום הנזק לרבות כל התנאים המבססים את גובה הפיצוי ובכלל זה ניכוי רכיב המע"מ למי שזכאי עקרונית להתקזז בגינו בתיקון הרכב.

להשלמת התמונה יוער כי המסקנה האמורה עולה בקנה אחד גם עם 'עקרון הקטנת הנזק' החל על התובע כניזוק.

לחילופין לפצות את הניזוק בשיעור הרעיוני שהיה מפוצה לו היה מתקן את הרכב; קרי, ללא רכיב המע"מ. מכאן שגם מן ההיבט של 'חובת הקטנת הנזק' אין מקום לפצות את התובע הזכאי בניכוי מס תשומות שבחר למכור את הרכב ללא תיקונו בפיצוי הכולל את רכיב המע"מ. התוצאה: אשר על כן התביעה נדחית.