מסמרים החורגים למקרקעין סמוכים

הנתבעת הפרה חובה חקוקה ופעלה בנגוד להוראות סעיף 48א בפקודה הנזיקין (להלן: "הפקודה") הקובע כי "היה במקרקעין משום תמיכה למקרקעין שכנים, תהא עשיית דבר המונע או שולל תמיכה זו – עוולה". הנתבעת התרשלה ולא הביאה בחשבון את תנועת הקרקע וקיר הדיפון והשפעתם על יציבות הבית, והיה עליה לצפות שעבודות הבניה והשמוש בכלים הכבדים במשך תקופה ממושכת יגרמו לנזקים לבתים הסמוכים.

לפיכך המליצו "לבצע בדיקה מדגמית של שני עוגנים מייצגים כולל התקנה של תא כוח אלחוטי שיאפשר מעקב אחר תיפקוד העוגנים גם בזמן הקרוב וגם בעתיד הרחוק (מאפשר קבלת התראות אוטומאטיות כאשר נמדדות תוצאות חריגות). לקבלת תמונה מלאה של היתנהגות העוגנים מוצע לבצע בנוסף ניטור (מדידה תקופתית) של קורות העוגנים היכן שהקיר אינו נתמך על ידי תיקרות החניון.

על פי התרשמותם במהלך הביקור, עבודות החיזוק בוצעו באופן סטנדרטי ומקובל באמצעות מסמרי קרקע רשתות פלדה והתזת בטון, והעבודה שבוצעה תקינה (עמ' 9 בחוות הדעת).

...

אני מקבלת את הערכת המהנדס יחזקאל שעלות הפיקוח היא 10,000 ₪.

סוף דבר טענות התובעים בעניין ערעור המצוק –נדחות.

טענות התובעים כי נגרם נזק לתשתית הבית –נדחות.

"הכל בגלל מיסמר קטן הכל בגלל מיסמר" נעמי שמר ענייננו בתביעת התובעת, אשר הוגשה כנגד הנתבעים, בגין טענה להפרת הסכם מכר למכירת נחלה במושב, שרכשו הנתבעים מאת התובעת בשנת 2009, כאשר לטענת התובעת, הנתבעים לא שתפו פעולה בהעברת רישום הזכויות בנחלה על שמם של הנתבעים, באופן שגרם לעיכוב בהעברת כספי התמורה לידי התובעת ירעת המחלוקת עוסקת בעיקרה בשאלות הבאות: על מי מהצדדים, אם בכלל, מוטלת האחריות לעובדה כי רישום הזכויות לא בוצע עד לכתיבת שורות אלה, והאם יש לחייב את הנתבעים בנזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לתובעת בשל העיכוב בהעברת הרישום על שמם? כמו כן, האם חלה על התביעה היתיישנות בשל העובדה שמדובר בהסכם מכר שנכרת, כאמור, בשנת 2009? בשאלות אלה עוסק פסק הדין דלהלן.

בשל היתנהלות הנתבעים והעובדה כי חששה להתחייב לקניית דירת מגורים אחרת מבלי לדעת את גובה דמי ההסכמה שתאלץ לשלם, היה על התובעת, יחד עם בתה הנכה הסמוכה על שולחנה (שבנתיים הלכה לעולמה, למרבה הצער), להתגורר בשכירות.

בשולי הדברים אציין, כי לא מצאתי בהפניית התובעת לדו"ח שמאי המקרקעין משנת 2008, קודם להסכם המכר, כדי להוכיח את טענותיה לפיהן החריגות בוצעו לאחר זמנה.

...

משכך, אני קובע את שכר טרחת עו"ד על הסך של 44,922 ₪.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים אגרת משפט כפי ששולמה.

הנתבעים ישלמו לתובעים את כלל הסכומים האמורים לעיל בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

המִנהל הגיש איפוא לבית-משפט זה תביעה נוספת נגד השוכרים המוגנים ובה פורט כך: "ביום 4.2.1998 התגלה לתובע כי הנתבעים ו/או מי מטעמם מבצעים עבודות בנייה בשטחים סמוכים למושכר. [הם] הסירו חלק מהגגות שהיו קיימים בנכס, הרסו קירות ובנו קירות אחרים, וכן בנו גג במקום [ש]בו לא היה קיים גג. ברשות התובע תצלום אויר, שבו נראה בבירור המצב בנכס כפי שהיה בטרם בוצעו בו עבודות הבנייה המתוארות" (פסקות 4 ו-6 לכתב-התביעה בת"א (שלום תל אביב-יפו) 27286/98 מינהל מקרקעי ישראל נ' ישראל; נספח ז' לתצהיר).

באלה, פסק בית-המשפט העליון, קשה עד מאד, אלא בנסיבות חריגות שבחריגות, להכיר בהרשאה להחזיק ועוד פחות מכך בהרשאה שאיננה ניתנת לביטול.

אילו טענה אמה של התובעת להסתמכות שכזו, אפשר – ואינני קובע שום מיסמר – כי היה מקום לכל הפחות להטיות אוזן לטענתה.

...

המסקנה המתחייבת מכל האמור היא כי אם החזיקה התובעת במקרקעין הנדונים, או שעודה מחזיקה באיזה חלק שלהם, היא עשתה והיא עושה זאת שלא כדין.

התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחת מקבוצות-הנתבעים – נתבעים 1 ו-2 מזה ונתבעות 3 ו-4 מזה – שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 53 אלף ש"ח. בקביעתו של סכום זה נלקחו בחשבון פרק-הזמן הממושך, שבו נדרשו הנתבעים לפרשה זו; העבודה המשפטית המקיפה, שהיה עליהם להעמיד; קיומם של לא פחות מששה דיונים, מהם שניים לשמיעתן של ראיות ומאמץ ממשי, בהיקף לא רגיל ובייחוד מצדן של נתבעות 3 ו-4, להעמיד לעיונה של התובעת מסמכים ובני-מסמכים.

העוררים העלו מספר טענות בנוגע להיתר החפירה: לא הוטמעו דרישות השימור מכוח התכנית וכן מכוח החלטת הועדה המחוזית; לא הוטמעה החלטת ועדת הערר בעיניין הקמת המדריגות הזמניות לבית בו מתגוררת גב' חיון; קונטור החפירה אינו זהה לקונטור בנספח הבינוי המנחה; השביל הדרומי מסביב למבנה לשימור סומן להריסה בנגוד לתכנית; אין אישור של ועדת השימור; אין התאמה להיתר הבניה; קיימים מסמרים החורגים למקרקעין אחרים; וחסרה תכנית הנדסית המפרטת אמצעים לשמירה על המבנים הסמוכים.

...

מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

ההלכה שנקבעה בעניין שפר, כך אני סבור, אינה שוללת מוועדת הערר את הסמכות לדון בשאלות פרוצדוראליות, אלא מגבילה את סמכותה לדון בהן רק כאשר בקשת ההיתר אינה תואמת תכנית (ראו והשוו לערר (ירושלים) 302/13 ‏ ‏ חברת פוליסיטי בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בית שמש (13.11.13), בפסקה 34).

בכפוף לאמור לעיל בעניין הערבות והביטוח, העתירה נדחית.

נטען כי הטענה של התובעים לפיה העבודות אינן תואמות את ההיתר הועלתה רק בהסתמך על חוות דעתו של מהנדס משה מלכה מיום 4.6.17 שבה נטען כי "כפי הנראה" החציבה במדרון אינה תואמת את ההיתר, וזאת בהסתמכותו על דו"ח של המהנדס צחי פורמנסקי שצורף להמרצה, אשר מתייחס בכלל לפרט הקיר הבנוי (ולא למדרון החצוב) במיגרש הסמוך.

המהנדס מצארווה המליץ על חזוק המדרון באמצעות ברגי סלע/מסמרי קרקע מעוגנים כפי שהוסבר לעיל, עם רשת TECCO גמישה, או בטון מזוין.

יתר על כן, גם אם אתעלם מעניין החריגה מהיתר, הרי שהוכח בחוות דעתם האובייקטיביות, המבוססות והנתמכות היטב בנתונים אובייקטיביים, שתועדו במדידות וצילומים, של מומחי בית המשפט, כי חציבת המדרון שגובהו כ-15 מ' (מתחת לקיר התמך) בתלילות של מעל 80 מעלות, חורגת מהתקן המחייב הממליץ על זווית שפוע של עד 70 מעלות כשעסקינן בסלע שאינו אחיד ושיש בו סדקים וחללים העשויים להחלישו.

...

נטען כי גם דין סעדים חדשים אלו להידחות.

נטען כי גם לו יסבור בית המשפט כי חוות דעת מומחי בית המשפט תומכות בעמדת התובעים, הרי גם במקרה זה נוכח העמדות המקצועיות של אשל ושל מהנדס המועצה, ובהצטרף אל חזקת חוקיות ותקינות המינהל, הרי למצער כפות המאזניים מעוינות, ומשכך דין התביעה להידחות.

לפיכך אני קובעת כי חציבת המדרון בתלילות וללא דיפון מהווה עוולת הסרת תמיכה ממקרקעין ביחס למגרש, לפי סעיף 48 א לפקודת הנזיקין.