מסמכים המוכיחים תשלום צו כינוס נכסים

ומנגד, מצד בלישה אין בדל של ראייה להוכחת זכותם בדירה, לא הסכם או מיסמך כלשהוא אחר, לא ראייה לתשלום, ולא דיווח על העסקה לרשויות מסוי מקרקעין.

רק כאשר, ביום 12.3.18, ניתן נגד לוי צו כנוס נכסים בפש"ר, הבינו התובעים, ככל הנראה, שהם "לא ייראו את כספם", ואז, ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 24.10.18, הגישו תביעתם זו, להצהרת בעלות על הדירה.

...

התובעים טוענים, לאור כל האמור לעיל, כי הדירה שייכת להם, וכי בלישה השתלטו עליה שלא כדין, ואין בידיהם ולו ראשית ראייה לזכויות כלשהן בדירה.

אני סבור כי סעיף 9 לחוק המקרקעין אינו חל במקרה זה, מהטעם הפשוט, שמסמך ההתחייבות (שצוטט בשלמותו בפסקה 5 לעיל) איננו "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין", אלא הסכם הלוואה.

התרשמותי ממכלול הראיות והעדויות היא, כי התובעים, מעולם, משך כל השנים מאז 2007 ועד 2018, לא דרשו מלוי לקבל בעלות או חזקה בדירה.

לסיכום כל האמור לעיל, התובעים לא הוכיחו את זכות הבעלות שלהם בדירה (להבדיל מהבעלות הרשומה שלהם בחלק מהמגרש), ועל כן – התביעה נדחית.

רקע ביום 7.9.14 ניתן צו לכנוס נכסי החייבת, לבקשתה (בתיק 1521-09-14).

בדיון שהתקיים ביום 12.2.19 לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה לנסות ליפתור את מלוא המחלוקת ביניהם, והודיעו לבית המשפט כדלקמן: "הגענו להסכמה שנשב שלושתנו, הנאמן, המערער וב"כ החייבים, והנאמן יכין מיסמך מפורט של עמדות הצדדים לגבי הסכומים ששילם מר זקן לחייבים, ... כמו כן, יפורטו הסכומים שהחייבים טענו ששלמו למר זקן על חשבון החזר ההלוואה לטענתם, וכשכר דירה לטענתו, ...

עו"ד קהת: מבלי לפגוע בטענותיי לגבי תחולת ההסכם, אין לי היתנגדות להגיש תביעת חוב לחברי על מנת להוכיח את התשלומים ששולמו.

...

טענות הצדדים בבקשה לביטול ההסכמה הדיונית לטענת המבקש, בקשה זו באה לעולם בסיכומי התשובה של המבקש, שהוגשו לאחר קבלת סיכומי הנאמן והחייבים, שם הסתבר לו שהונו אותו וההליך "זוהם" על ידי הנאמן; מהיום הראשון בה דרש המבקש את זכויותיו בדירה, פעלו החייבים והנאמן ביחד ולחוד כדי לבטל את הסכם המכר ולהציג את המבקש באור שלילי, תוך ניצול ציני של הליך הפש"ר; החייבים שינו את גרסותיהם באשר לסכום ההלוואה, הסתבכו בשקריהם, והוסיפו שקר על שקר; המבקש טוען ל"קונספירציה" בין החייבים והנאמן נגדו; לטענת המבקש, הוא הסכים להליך במסגרת סעיף 79א', וזאת כדי לחסוך לצדדים זמן יקר ולסיים את ההליך בצורה מכובדת, אך נתקל בסיכומים בשקרים ובהכפשות והוא אינו יכול לשאת זאת; הבסיס להסכמת המבקש להסדר הדיוני לפי סעיף 79א' היא ההבנה בינו לבין הנאמן והכונ"ר כי מעמדו יהיה בכל מקרה מעמד של נושה מובטח, והמבקש לא היה מסכים לפגוע בזכויותיו וטענותיו ולהיות חשוף לכך שייצא ללא כלום, לאחר שנחתם בינו לבין החייבים הסכם מכר מחייב, הוכח כי שולמו תשלומים רבים, והמבקש מחזיק בידיו הערות אזהרה במנהל ובחברה המשכנת; עניין היותו של המבקש נושה מובטח עלה מספר פעמים בדיונים שלא לפרוטוקול והנאמן אמר מפורשות שלא יתנגד לכך; עניין זה היה כה ברור ומובן מאליו עד שהמבקש לא נתן דעתו להחלטת בית המשפט שניתנה לאחר דיון מייגע וארוך; אין כל היגיון שהמבקש יסכים להליך פשרה שאינו מבטיח לפחות את הכספים ששילם, שכן אחרת ימשיך וינהל מאבקו בהשלמת הסכם המכר; לאחר שהתקבלו הסיכומים המבקש נוכח לגלות שנעשתה יד אחת נגדו וכי הצדדים חזרו בהם מההבנות וכל מטרתם היא לפגוע בזכויותיו; לאור האמור לעיל, אין מנוס מביטול ההסכמה הדיונית וחזרה להליך הרגיל; מדובר באי הבנה ואי תשומת לב להסכמה הדיונית בעניין הקביעה כי המבקש יהיה נושה מובטח; ההלכה הפסוקה מורה כי בית המשפט רשאי להתיר לצד לחזור בו מהסכם דיוני באם קיים טעם המצדיק זאת; בענייננו, אין בחזרה להליך הרגיל כדי לפגוע במי מהצדדים.

לטענת החייבים, הטענה שהחייבים והנאמן חזרו מהסכמתם, קנטרנית, אינה נתמכת באף ראייה ודינה להידחות על הסף; ככל שמדובר היה ב"בסיס ההסכמה", ובעניין מהותי על כך שהמבקש יהיה נושה מובטח, היה עליו לדאוג לעגן אותו בהחלטת בית המשפט; לא נאמר ולא הוסכם בשום אופן ובשום מצב והחייבים אף לא הביעו נכונות להכרה במבקש כנושה מובטח; הכרה במבקש כנושה מובטח אף מתנגשת בטענות בסיסיות שנטענו על ידי החייבים לפיהם המבקש רשם הערת אזהרה בחוסר תום לב משווע, וזאת לאור העובדה לפיה כבר היו רשומות הערות לטובת לי-עמי נכסים בע"מ; ההליך גבה זמן רב ויקר, טרחה רבה, והצדדים הגיעו עד לכדי הגשת סיכומיהם.

נוכח זאת, אינני מקבל את טענת המבקש שתנאי להסכמתו לפסיקה לפי סעיף 79א' היה שהחוב כלפיו יהיה חוב מובטח (ולמען הזהירות, אני חוזר ומבהיר שטרם קבעתי דעתי בקשר לנושאים שבמחלוקת וייתכן מאוד שהמבקש יוכר כנושה מובטח).

כאמור, (1) אינני מקבל את טענת המבקש שהיה תנאי נוסף להסכמה הדיונית, אשר לא בא לידי ביטוי בהחלטה, ולכן לא קיימת עילה שבדין; (2) טענות המשיבים בסיכומיהם אינן מהוות שינוי נסיבות המצדיק ביטול הסכם; (3) אין מקום לבטל את ההסכם הדיוני לאחר שהצדדים כבר פעלו על פיו, והוגשו סיכומי המבקש, החייבים והנאמן ואף הוגשו סיכומי תשובה של המבקש.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

הוסכם כי סך של 930,000 ₪ מתוך התמורה ישולמו לידי הכונס; סך של 70,000 ₪ בעת חתימת הסכם מכר "סופי" (שנועד להיחתם בתוך 15 ימים, שאם לא כן נקבע שזיכרון הדברים ישתכלל לכדי הסכם, ס' 9 לזיכרון הדברים); והיתרה בסך 1 מ' ₪ תשולם בתוך 45 יום מפינוי "הדיירים" – כפי הנראה הכוונה לזיזי – ולאחר הוכחת תשלום כלל החובות ובכלל זה לנאמן.

ביום 2.1.17 חתמו דגן וכהן על מיסמך נוסף שהוכתר "הרשאה בלתי חוזרת" (הסכם ההרשאה).

הנאמן הדגיש כי "מדובר בחוזים בלתי חוקיים ... [כהן] לא יכול היה למכור שכן הנכס מוקנה לנאמן, לא התקבלה החלטה של בית משפט של חידלות הפרעון מכל בחינה שהיא ההסכמים בטלים". בא כוח הכונס הרישמי הביע אף הוא עמדתו שמדובר בהסכמים בטלים וכי "לא ייתכן שעושים עסקה עם פושט רגל ואז באים לביהמ"ש ומבקשים השבה". באת כוחו של דגן אישרה כי "דרך המלך היתה לפנות לבית המשפט לאישור ההסכם" אף שניסתה להציע פיתרונות להשבת הכספים ששילם דגן.

כידוע "אין תוקף לכל עסקה שמתיימר החייב לעשות בנכסיו לאחר מתן צו הכנוס והכרזתו פושט רגל שכן הנכסים אינם שלו" (פש"ר (מחוזי ת"א) 3946/85 מרגוליס נ' קריסטל בפיסקה 16 לפסק דינו של סגן הנשיאה (כתוארו אז) א' אורנשטיין (1.7.15); וראו ההליך אליו הוא מפנה בע"א 2454/13 פרי-הר נ' חורש בפיסקה 10 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס שם נאמר כי כבר מעת מתן צו הכנוס נאסר על החייב לעשות בנכסיו (24.3.15); בהליך שלפניי לא חלקו המבקשים על כך שמדובר בהתקשרות אסורה העולה כדי חוזה בלתי חוקי ופסול, ס' 14 לתצהיר דגן, ס' 24 לתובענה).

...

המסקנה היא, אפוא, שאף שדגן פרע את החוב לבנק מכספי ארץ הצבי, המבקשים לא הראו כי עשו כן בתנאים המזכים אותם בתִחלוף משכון בהתאם להוראות סעיפים 14-13 לחוק המשכון.

אין בידי לקבל טענות אלה.

סיכום ותוצאה נוכח כל האמור לעיל – התובענה נדחית.

ביום 26/07/2017 ניתן צו לכנוס נכסי החייב על פי בקשתו בגין חובות מוצהרים בסך 3,500,685 ₪ ל- 61 נושים, כאשר סיכום של כל הסכומים בהתאם למוצהר בטופס 5 הנו 2,289,103 ₪ ל- 55 נושים בלבד ולגבי נושים 56-61 לא צויין דבר.

מדובר בחייב שלחובתו חובות למס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, עריית חיפה, עריית שפרעם, ספקי תשתיות כמו חברת חשמל, פלאפון, לספקים וללקוחות שלא קיבלו את המוצרים ששלמו והזמינו ממנו, כאשר בתקופה בה היה שרוי בחובות לכאורה הוא ביצע מכירה של נכס המקרקעין לבתו ולבעלה, והחייב ממשיך להתגורר בנכס מבלי הוצגו הוכחות לתשלום תמורה בת ערך בעד הזכויות בנכס.

החייב שלח מסמכים ביחס ל- 1,400,000 ₪ ששולמו והועברו, אין לו את כל התנועות שנעשו בחלוף הזמן, ומאחר שבתו של החייב שנפטרה היא זו שטיפלה בכל העניינים, ב"כ החייב התחייב להמציא את המסמכים החסרים ועתר למתן ארכה של חודשיים על מנת לשתף פעולה עם בעל התפקיד בניסיון למצות ולהבהיר את כל הערפל שקיים.

...

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, שמעתי את טיעוני החייב, בעלי התפקיד והעובדים/הנושים שהגישו תביעות חוב בהליך, אכן ספק אם החייב זכאי ליהנות מהגנות ההליך משלא הוכיח הסתבכותו בתום לב. גם התנהלותו בהליך אינה שקופה ויש קושי להתחקות אחר העברת הנכס לבתו והכספים שהועברו בעקבות כך. עם זאת, ונוכח העברה למשפחה והצורך בהתגייסות המשפחה לסייע לו בגילום ולו חלקי של הנכס שהועבר, ואף לטובת הנושים, בהם עובדים שלטובתם תביעות חוב בדין קדימה, אני מכריזה על החייב כפושט רגל.

לאור תוצאות ההליך, ישולמו הוצאות ההליך ושכר המנהל המיוחד, בהתאם להנחיות הכנ"ר. אשר לתכנית פירעון, וחרף מצבו הרפואי וגילו של החייב, אני קובעת תכנית פירעון לפיה החייב יוסיף לקופת הכינוס סך 300,000 ₪ ב-60 תשלומים שווים ורצופים בסך 5,000 ₪ כל אחד.

אני קובעת לעיון לקבלת עדכון הנאמן ליום 1/7/22 או קודם לפי העניין.

בהחלטה התקבלה בקשת הנאמן לביטול העברת הזכויות בדירה שבקש החייב להעביר למבקשת, לאחר שנקבע כי הנאמן הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי החייב העביר את הזכויות בדירה למבקשת חודשים ספורים לפני שניתן צו הכנוס לנכסיו לבקשתו והתקיימו התנאים הנדרשים לביטול ניסיון העברה זה, כאמור בסעיף 96 לפקודה (להלן: "ההחלטה הראשונה").

עוד טוען החייב כי המסמכים שמבקשת המבקשת להגיש מוכיחים כי היא מימנה את ההון הראשוני לרכישת הדירה השנייה והיא זו שנשאה בתשלומי ההלוואה המובטחת במשכנתא שרבצה על הדירה הראשונה, שנרכשה רק על ידה ואשר נמכרה, והתמורה שהתקבלה בגין כך שימשה הון ראשוני לרכישת הזכויות בדירה השנייה.

...

עוד אציין כי בפרשת אור סיטי, בית משפט קבע כי יש להבחין בין ראיות המוכיחות עובדות שקדמו למועד בו ניתנה ההחלטה, לבין עובדות שקרו לאחר מתן ההחלטה, ולגבי ראיות שקדמו למועד מתן ההחלטה, כמו במקרה דנן, גם על פי הלכת אור סיטי, לא ניתן להגישן, והרי כך נקבע בפסקה 103 לפסק הדין אור סיטי: "כאשר ראיות שעניינן בעובדות שקדמו למועד שבו שניתן פסק הדין, הגשתן תתאפשר רק אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, והכל בהנחה שנהג בתום לב וללא שיהוי". "כאשר הטעם להימנעות המבקש מהגשת הראיות בפני הערכאה הדיונית נעוץ בהתרשלות המבקש, שיכול היה להגיש ראיות אלה, ככלל אין להיעתר לבקשה, שכן אין לאפשר במסגרת זו ביצוע "מקצה שיפורים"".

כמו כן, אציין כי באותו מקרה בית משפט דחה את בקשת המערערות להגשת ראיות נוספות, באומרו בפסקה 111: "כאמור, המדובר במסמכים ישנים אשר לא הובהר מדוע, גם אם הייתה להם רלוונטיות כלשהי לטענות בעלת השליטה, הם לא הוגשו במסגרת ההליך. עיון יסודי במסמכים גם מלמד כי אין בהם כל חשיבות או תרומה פוטנציאלית להשפעה על תוצאת הערעור. חלק מהמסמכים הנטענים כלל לא אותרו בקלסרים עבי הכרס ובחוברות הכרוכות שהוגשו לעיוננו. מבין אלה שאותרו, קיים קושי ממשי בהבנת הקשר בין הראיה המצורפת לבין הטענה שהיא מתיימרת להוכיח. אשר על כן, אין לקבל את הבקשה על כל חלקיה." מעבר לאמור, אציין כי גם אם הייתה מתקבלת הבקשה להגשת מסמכים נוספים, אין במסמכים אלו כדי לשנות מסקנתי בהחלטה מיום 3.4.2022, משום שמסמכים אלו אינם תומכים בטענות המבקשת כי העברת הזכויות בדירה אליה נעשתה כדין ובתמורה.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לעיון חוזר ולמתן ארכה להגשת מסמכים.