מסירת מידע חרף פגיעה בפרטיות

סעיף 9(א)(3) – מידע שגילויו מהוה פגיעה בפרטיות סעיף 9(א)(3) קובע כי רשות ציבורית לא תימסור מידע שגילויו יגרום פגיעה בפרטיות של אדם, כפירושה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין.

המסננת השלישית: מסירת מידע חרף התקיימותם של הסייגים לזכות המערערת טענה כי נוכח העניין הצבורי במידע המבוקש עלינו לעשות שימוש בסמכותנו לפי סעיף 17(ד) לחוק ולהורות למשיבה למסור חלק מהמידע המבוקש, ללא המידע החוסה באופן מובהק תחת הסייגים למסירת מידע הקבועים בחוק.

...

לא מצאנו כי ישנה עילה כאמור להתערבות בהחלטת המשיבה בענייננו.

מכל מקום נוכח האינטרסים המוגנים הנוספים שעליהם עמדנו לא מצאנו – בהינתן האמור להלן – כי קיימת עילה להורות על מסירת חלקית של המידע המבוקש (סעיף 17(ד) לחוק; ראו גם סעיף 11 לחוק).

סוף דבר: הערעור נדחה, גם אם לא מטעמיו של בית המשפט לעניינים מינהליים.

העובדה שמדובר בהתקשרות עם גוף צבורי עשויה לשמש שיקול בין יתר השיקולים הרלבאנטיים לצורך הכרעה בשאלה האם יש להורות על גילוי המידע המבוקש למרות הפגיעה בפרטיות הכרוכה בכך.

מכל מקום, בהתאם להוראת סעיף 17(ד) הנ"ל לחוק, בית המשפט רשאי להורות על מתן המידע "אם לדעתו הענין הצבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה". מי שמבקש לקבל מידע שיש במסירתו כדי לפגוע בפרטיות, נידרש איפוא להצביע על כך שקיים עניין במסירת המידע.

...

אני מקבל אפוא את עמדת המשיבים, לפיה די במסירת ההסכמים לעיונו של העותר תוך השחרת רכיבי חישוב השכר.

ברם, אינני מקבל את עמדת משיב 3, לפיה יש להשחיר גם את אופן חיובה של העירייה לפי ההסכם.

התוצאה: א. העתירה להעמיד לעיונו של העותר את הפרוטוקולים של הדיונים שנערכו בעירייה, נדחית.

האם ניתן לגזור בנסיבות העניין דנן על קיומה של "חזקת הסכמה" או של הסכמה מכללא של החופרים למסירת המידע למרות הפגיעה בפרטיות (להבדיל כאמור מהפגיעה בעסוק או באנטרס המקצועי בשל החשש מהחרם האקדמי)? בנסיבות המקרה ישנם מספר שיקולים התומכים בהכרה בהסכמה מכללא כאמור: ראשית, המדובר בקבלת רישיון מהמדינה בקשר למשאב מוגבל, הניתן בכמות יחסית קטנה, דבר המצביע על היות המידע "צבורי". נסיבות שבהן מדובר ברישיונות המחולקים בידי הרשות המנהלית בהקף מצומצם למשאב מוגבל, הן נסיבות הדומות במהותן לאלו הקיימות בהתקשרות של צד שלישי עם המדינה.

...

אכן, ברמה העקרונית מקובלת עלי טענת המשיבים שעליהם להגן על מידע הנוגע לממצאי החפירות הנמצא בידם על מנת לאפשר לחוקר ליהנות מפרי עמלו ולפרסם ממצאים אלה במסגרת פרסומיו.

התוצאה בסיכומו של דבר, זוהי תוצאת עתירה זו: העתירה נדחית בכל הקשור למסירת מידע על זהות החופרים; מסירת מידע על מקום אחסון הממצאים; מסירת מידע על רשימת ההשאלות; ומסירת מידע על מועד סיום החפירה המשוער.

העתירה מתקבלת בכל הנוגע למסירת המידע בדבר החלקים שבהם הסתיימו החפירות והשימוש שנעשה בחלקים אלו כאמור בפס' 80 שלעיל; וכן ביחס למסירת המידע על החפירה ב"פצאל" (המידע שנמסר על ידי המשיבים ביחס לחפירות האחרות, למעט זהות החופר והגורם שמטעמו הוא מבצע את החפירה), כאמור בפס' 82 לעיל.

זהותם של מבצעי החפירות באיזור יהודה והשומרון המשיבים הבהירו בערעורם כי הם אינם עומדים עוד על טענתם שלפיה מסירת שמותיהם של החופרים מהוה פגיעה בפרטיותם (טענה אשר נדחתה, כאמור, בפסק דינו של בית משפט קמא), וכי סירובם לחשוף את זהותם של החופרים שקבלו רישיונות חפירה באיזור יהודה והשומרון נובע מכך שלשיטתם, קיים חשש שמסירת המידע תחשוף את החופרים לחרם אקדמי.

כאשר "מדובר בביצה שטרם נולדה", כלשון המערערים בסיכומי תשובתם, וכאשר עסקינן במסירת מידע הנוגע לצדדים שלישיים שעניינם טרם הונח לפני המשיבים, לא ברור כיצד ניתן לקבוע מלכתחילה כי פירסום המידע אינו מעורר חשש לפגיעה באנטרס מקצועי או כלכלי של צדדים אלה, או כי האינטרסים הניצבים מנגד יחייבו את מסירת המידע חרף קיומו של החשש בכל מקרה ומקרה.

...

כפי שפתחתי ואמרתי, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור ולהורות למשיבים למסור למערערים את המידע שנתבקש על ידם.

כמותו, גם אני סבור כי אין הצדקה להתערב בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, זולת באשר למסירת פרטיהם של בעלי רישיונות החפירה שלא הביעו את התנגדותם לכך (ולמעט בעל הרישיון שתגובתו לא התקבלה בשל מצבו הבריאותי).

סוף דבר: אני מצטרף לעמדתו של חברי השופט י' אלרון, במובן זה שדין הערעור להידחות, זולת באשר למסירת המידע בעניינם של החופרים שלא הגיבו לפניות המשיבים (ולמעט החופר שתגובתו לא התקבלה בשל מצבו הבריאותי).

הנתבעת בחרה לענות על חלק קטן משאלות השאלון ו/או באופן מיתחמק ו/או באופן חלקי, וסרבה לענות לשאלות אודות אותם לקוחות ספציפיים, היות ולגישתה מדובר בלקוחות שהנם צד ג' לתובענה, אשר אין להם נגיעה למחלוקת דנא, ומענה לשאלות עלול לפגוע בפרטיותם, למרות שלא התבקשה למסור מידע אודותיהם, אלא רק לאשר את המידע שברשות התובעת, וזאת על-מנת לייעל הדיון בתובענה ולמנוע זימון הלקוחות לבית-המשפט.

...

מבלי להיכנס לסעיפי החוק שהפנתה אליהם הנתבעת בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981, אומר שלא נהירה לי הטענה שבמידע הזה אין פגיעה באנשים, שכן המדובר באנשים אשר נאסף עליהם מידע, משום שהזדהו לשם קבלת שירות ו/או ביצוע עסקה בלבד, ולא לשם מטרה אחרת, וכאשר לא התבקש מהם גם היתר לאיסוף מידע זה. מעבר לכל האמור לעיל, נראה שבשאלות אלו יש ניסיון לביצוע "דיג של ראיות", אשר בית-המשפט לא ייתן ידו לכך.

שאלה 32 – לא שוכנעתי כי התשובה שניתנה ע"י הנתבעת לאותה שאלה היא תשובה מתחמקת, כטענת התובעת, ולכן איני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בלהשיב על שאלה זו בכן או לא. שאלות 44-50: אינני מורה לנתבעת להשיב על שאלות אלו, מאותם הטעמים שנאמרו לעיל, שהמדובר בצד ג', שאינו בעל דין, ובכלל זה שנראה שהמדובר ב"ציד ראיות", והיעדר רלבנטיות של השאלה לתביעה דנא.

לסיכום, הבקשה מתקבלת בחלקה, הנתבעת תמסור בתצהיר, בתוך 14 יום, תשובות משלימות לשאלות שצוינו לעיל.