בהסכמת הצדדים הוגשו סיכומים בכתב ובית משפט קמא נידרש להכריע בשתי שאלות: "האם פיזור מצעים של כורכר מהוה עבודות בנייה המצריכים היתר וכן האם השמוש המסחרי שנעשה במקרקעין הנו על פי תוכנית מתאר המאשרת את הדבר אם לאו?"
הכרעת הדין של בית משפט קמא
בית משפט קמא כאמור זיכה את המשיבים מבצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום ובפתח הדיון וההכרעה בהכרעת הדין במסגרת תאור העובדות שאינן שנויות במחלוקת, ציין בית משפט קמא , בין היתר, כי ייעוד המקרקעין בעבר היה לחקלאות כאשר עוד לפני ביצוע העבודות נשוא כתב האישום שונה הייעוד על פי תוכנית מתאר ג/15756 למגורים ומסחר (להלן: "התוכנית") אשר אין חולק על כך כי פורסמה למתן תוקף ביום 19/11/13, וכי בתוכנית נקבע כי תנאי למתן היתרי בנייה על פי התוכנית הנו אישורה של תוכנית מפורטת, ותוכנית כאמור טרם אושרה
בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי פיזור מצעים על מקרקעין אינם בבחינת עבודות בנייה הטעונות היתר על פי סעיף 145 לחוק התיכנון והבניה שקובע ומגדיר את העבודות אשר מחייבות קבלת היתר, שכן אינם נכללים באף אחת מהקטגוריות המנויות באותו סעיף.
בעיניין הטענה לשימוש בנגוד להוראות התוכנית, הופניתי על ידי המערערת לתקנון התכנית הקובע בפרק 3 הדן ברשימת התכליות ושימושים, כי שטח המקרקעין שייעודו "מגורים ומסחר" הנו: "שטח לתיכנון מפורט המיועד לבנייני מגורים, מסחר קמעונאי, משרדים, הסעדה, מבני ציבור, שטחים ירוקים, דרכים ומגרשי חניה, אין להתיר שימושים שייגרמו למיטרד למגורים לפי שיקול הועדה המקומית והמשרד להגנת הסביבה".
בהמשך מופיעה הפסקה שלפיה: "מסחר שכונתי יכלול: מכולת, סופרמרקט מקומי, מסעדות, בית מרקחת, מיספרות, חנויות לשירותי השכונה, מכשירי כתיבה וכו'".
לאור ההוראות לעיל, טוענת המשיבה כי אין לאפשר למשיבים לעשות שימוש במקרקעין לצורך מיפעל לעיבוד שיש ואבן.
...
התייחסנו לעיל להעדר ראיות כלשהן מצד המערערת להוכחת הטענה שלפיה המשיבים מפעילים במקרקעין מפעל לעיבוד וחיתוך שיש ואבן, ולפיכך עלינו להתייחס רק לפעילות של מכירת לוחות שיש ובעניין זה אני סבור כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי פעילות שכזו אינה מותרת על פי התכנית.
סיכומו של דבר, משלא הוכח כנדרש כי קיים צורך בקבלת היתר בניה לעבודות שבוצעו על ידי המשיבים, ומשלא הוכח כנדרש כי השימוש אותו עושים המשיבים במקרקעין הינו "שימוש חורג", המחייב קבלת היתר, לא עלה בידי המערערת לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש לצורך הרשעת המשיבים, בעבירות נושא כתב האישום, ובהתאם, לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
לפיכך אני מורה על דחיית הערעור, ואולם, בשל השאלות המשפטיות בעלות המשקל שהעלה הערעור, אינני עושה צו להוצאות.
