מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

מסחר שכונתי האם מסעדה נכללת בו

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2018 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

במקור הוגשה התביעה כנגד רחמים דישלו (להלן: "דישלו") והנתבעים 2 ו-3, יצחק מימון לוי ואדי אלקיים (להלן: "לוי" ו-"אלקיים", בהתאמה), אלא שבתכוף לאחר הגשת התביעה שולץ הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה לפיה התברר לו שדישלו פעל כשלוחה של חברת אווזי מסעדה בשכונת התקוה בע"מ (להלן: "אווזי מסעדה"), ועל כן נתבקש (ואושר) להחליף את דישלו באווזי מסעדה, היא הנתבעת 1 (ר' החלטת כבוד הרשם , כתוארו אז, יגאל נמרודי מיום 3.5.2015).
בנוסף, שולץ סמך את טענותיו על הסבריו של דישלו בנוגע למבנה האחזקות ופעולותיו מטעם אווזי מסעדה (הסברים שלא נכללו בהסכם מיום 8.4.2015 שלפיו דישלו שילם לשולץ את חלקו בתביעה; ואף לא בתצהיר הקצר שצורף מטעם דישלו – מוצגים 188-187 לתצהיר שולץ).
ויתור זה, ללא סיבה משכנעת, מעורר את החשד כי שולץ נימנע מהבאת דישלו לעדות בשל החשש מחשיפתו לחקירה שכנגד, ומשכך אי הבאתו יוצרת הנחה לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת אווזי מסעדה (ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (26.5.2010), סע' 14 והאסמכתאות שם; ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא (24.1.2006), סע' 7; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658-657).
...
שולץ ניסה להפקיד את שיק הביטחון אך זה לא כובד, ובמכתבו הלין לוי על הפקדתו, שנעשה בניגוד לסיכום, וביקש לתאם את החזרתו תמורת העברת הכספים המגיעים לשולץ.
נמצא אפוא כי לא הוכחה עילת התביעה או יריבות כלפי אווזי מסעדה בנוגע לטיפול בנכס, ואף לא שיעורו או עצם קיומו של חוב כלפי שולץ בגין טיפול זה. משכך, דין התביעה להידחות.
סוף דבר התביעה כנגד נתבעת 1 נדחית.

בהליך תכנון ובנייה - ועדות מקומיות (תו"ב) שהוגש בשנת 2018 בשלום עכו נפסק כדקלמן:

בהסכמת הצדדים הוגשו סיכומים בכתב ובית משפט קמא נידרש להכריע בשתי שאלות: "האם פיזור מצעים של כורכר מהוה עבודות בנייה המצריכים היתר וכן האם השמוש המסחרי שנעשה במקרקעין הנו על פי תוכנית מתאר המאשרת את הדבר אם לאו?" הכרעת הדין של בית משפט קמא בית משפט קמא כאמור זיכה את המשיבים מבצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום ובפתח הדיון וההכרעה בהכרעת הדין במסגרת תאור העובדות שאינן שנויות במחלוקת, ציין בית משפט קמא , בין היתר, כי ייעוד המקרקעין בעבר היה לחקלאות כאשר עוד לפני ביצוע העבודות נשוא כתב האישום שונה הייעוד על פי תוכנית מתאר ג/15756 למגורים ומסחר (להלן: "התוכנית") אשר אין חולק על כך כי פורסמה למתן תוקף ביום 19/11/13, וכי בתוכנית נקבע כי תנאי למתן היתרי בנייה על פי התוכנית הנו אישורה של תוכנית מפורטת, ותוכנית כאמור טרם אושרה בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי פיזור מצעים על מקרקעין אינם בבחינת עבודות בנייה הטעונות היתר על פי סעיף 145 לחוק התיכנון והבניה שקובע ומגדיר את העבודות אשר מחייבות קבלת היתר, שכן אינם נכללים באף אחת מהקטגוריות המנויות באותו סעיף.
בעיניין הטענה לשימוש בנגוד להוראות התוכנית, הופניתי על ידי המערערת לתקנון התכנית הקובע בפרק 3 הדן ברשימת התכליות ושימושים, כי שטח המקרקעין שייעודו "מגורים ומסחר" הנו: "שטח לתיכנון מפורט המיועד לבנייני מגורים, מסחר קמעונאי, משרדים, הסעדה, מבני ציבור, שטחים ירוקים, דרכים ומגרשי חניה, אין להתיר שימושים שייגרמו למיטרד למגורים לפי שיקול הועדה המקומית והמשרד להגנת הסביבה". בהמשך מופיעה הפסקה שלפיה: "מסחר שכונתי יכלול: מכולת, סופרמרקט מקומי, מסעדות, בית מרקחת, מיספרות, חנויות לשירותי השכונה, מכשירי כתיבה וכו'". לאור ההוראות לעיל, טוענת המשיבה כי אין לאפשר למשיבים לעשות שימוש במקרקעין לצורך מיפעל לעיבוד שיש ואבן.
...
התייחסנו לעיל להעדר ראיות כלשהן מצד המערערת להוכחת הטענה שלפיה המשיבים מפעילים במקרקעין מפעל לעיבוד וחיתוך שיש ואבן, ולפיכך עלינו להתייחס רק לפעילות של מכירת לוחות שיש ובעניין זה אני סבור כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי פעילות שכזו אינה מותרת על פי התכנית.
סיכומו של דבר, משלא הוכח כנדרש כי קיים צורך בקבלת היתר בניה לעבודות שבוצעו על ידי המשיבים, ומשלא הוכח כנדרש כי השימוש אותו עושים המשיבים במקרקעין הינו "שימוש חורג", המחייב קבלת היתר, לא עלה בידי המערערת לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש לצורך הרשעת המשיבים, בעבירות נושא כתב האישום, ובהתאם, לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
לפיכך אני מורה על דחיית הערעור, ואולם, בשל השאלות המשפטיות בעלות המשקל שהעלה הערעור, אינני עושה צו להוצאות.

בהליך ערעור פלילי אחר (עפ"א) שהוגש בשנת 2020 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

(וראו בענין הצורך המוגבר בחניה דוקא במסעדות ובתי קפה , אשר גורם לכך שהללו לא נכללים בגדר "מסחר שכונתי" בעת"מ 1356-10-19 פתחי ואח' נ' ועדה מקומית לתיכנון מבוא העמקים (17.11.19 , פסקה 36).
...
לכל היותר ניתן לעמדתי לקבוע כי במקרה זה קיים ספק בשאלה הפרשנית האם פעילותה של גלידריה (כפי שהוכחה במקרה שלפנינו) מאפשרת לראותה כ"חנות שכונתית" , ובמקרה כזה אני סבור כי המשיבים זכאים להסתמך על הוראות סעיף 34כא' לחוק העונשין הקובע כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו , יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין" .
אינני מקבל טענה זו מהטעם שהכלל האמור נכון וראוי במקום בו ברור מה הותר "במפורש", ובמקרה כזה אכן כל מה שלא הותר- אסור .
סוף דבר, לאור כל האמור , לא מצאתי עילה להתערב בזיכוי המשיבים מהמיוחס להם בכתב האישום כפי שקבע בית המשפט קמא ובהתאם הערעור נדחה.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2006 בעליון נפסק כדקלמן:

בבית המשפט העליון ע"א 8981/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין המערער: אבי מלכה - "מסעדת אווזי הזהב" נ ג ד המשיבות: 1. אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ 2. אווזי מסעדה בשכונת התקווה בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 1038/02 שניתן ביום 9.9.04 על ידי כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ בשם המערער: עו"ד א' כהן בשם המשיבות: עו"ד רפאל פרקש פסק-דין
תרומתה של טענת המערער להבהרת משמעות הסעד הזמני שנפסק בעיניינו, מסתכמת בכך, שהיא מלמדת אותנו כי מקובלות עליו הקביעות והסעדים שנכללו בהחלטת הסעד הזמני.
בבחינת מכלול הדברים, ובהיתחשב בנקוד צירה שתחת האות "י" בשם מסעדתו של המערער, כמו גם במאפיינים הגראפיים הייחודיים של סימן המסחר שבבעלות המשיבות, נראה כי דמיון מטעה אינו מיתקיים.
...
השופט א' רובינשטיין: חוות דעתו המקיפה של חברי השופט ד' חשין מקובלת עלי.
כשלעצמי סבורני, כי סעד זמני מעצם טבעו, שעה שזה שמו (ראו פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 שכותרתו "סעד זמני") וזו – הזמניות - תכליתו, אינו יכול לשמש מעשה בית דין.
סבורני איפוא כחברי, כי לא היה כל מקום לטענה זו. שנית, באשר למהות, מעטים המקרים בעידננו שלנו שבהם יהא שם משפחתו של אדם כרוך במה שבחר לו כעסקו, כבמקרה דנן בעסקו של יהודה אווזי מייסד המשיבות, שהתמחותו בתבשילי אווזים.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2023 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

ביום 17/4/16 רכש התובע מהמנהל המיוחד של חברת אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ("החברה שבפרוק") מספר סימני מסחר ובין היתר את סימן המסחר מס' 192751 ("סימן המסחר").
המכתב השני כולל הודעה לתובע לפיה "תיק סימן המסחר הנוכחי (מס' 286997-א.א.) ניסגר עקב חוסר מענה למכתבנו". מתכתובת זו עולה כי התובע ניסה לעשות תיקון קל בסימן המסחר נשוא תביעה זו ולהגדירו כ"שירותים להספקת מזון ומשקה; לינה זמני; הנכללים כולם בסוג 43". הכוונה לסעיף 43 לתוספת הרביעית לתקנות סימני המסחר, 1940.
...
וכך נפסק שם: "האם על רקע זה הגיעו טענותיה של התובעת למבוי סתום? קשה להשלים עם כך. זהו נתיב המוביל לתוצאה בלתי צודקת בעליל. הנתבעים תרמו באופן משמעותי לקושי לבצע ולוּ אומדן על בסיס אמות מידה. לא התקבלו נתונים ממצים בעניין רווחיות פעולת הסניפים בשנים הרלוונטיות... בנסיבות אלה, וחרף ההסתייגות השיפוטית מביצוע אומדן שלא נשען על בסיס אמות מידה, נראה לי שיש לאפשר לבעלת הסימן לקבל פיצוי על בסיס אומדן כללי, הנעשה במתכונת הדומה במהותה לזו הנוהגת אגב השימוש במכשיר הפיצוי ללא הוכחת נזק, שבחוק העוולות המסחריות. זהו בסיס קרוב החל על עוולת גניבת העין, הקרובה לעולמם של סימני המסחר והפרתם. יש להיזהר מפני שימוש לא מבוקר בנתיב זה, הנעדר אמות מידה פרטניות לקביעת היקף הפיצוי, ולכן נראה כי יהיה מקום לאמץ – כגבול עליון – את תקרת הפיצוי שמעמיד השימוש בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות. בכך תושג הרמוניה בין הכלים שפותחו על ידי הפסיקה ובין אמות המידה שהותוו בחקיקה. אמות מידה אלה אמורות לתעל את העשייה השיפוטית ולגדר אותה. יש להימנע מתוצאה היוצרת דין שונה בין היקף הפיצוי שניתן לתת בדרך זו שעה שמתקיימת גניבת עין ובין היקף הפיצוי שניתן במקרה שבו זו לא בוססה. בשלב זה ניתן להפנות לגישתו של פרידמן שציין כי תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק היא גם התקרה של פיצוי לפי אומדן... ככל שלא נאפשר שימוש באומדן כללי בנסיבות אלה, הדבר יהווה תמריץ למפרי סימן המסחר להימנע ממסירת נתונים ממצים על אודות רווחיותם והכנסותיהם. אלה יתומרצו ליצור ערפל ראייתי, מתוך ניסיון לגייסו לטובתם, שכן בכך יוכלו לסכל מתן פיצוי. תוצאה שכזו תוביל לכך שחוטא יצא נשכר, ולכך אין להסכים. תוצאה זו תוביל לכך שהנפגע יצא וידיו על ראשו, גם במקרים שבהם הוכיח כי הוא זכאי עקרונית לפיצוי. בכך תיגרם פגיעה לא ראויה ליחיד, ופגיעה באינטרס הרבים לכונן משטר משפטי המגן באופן ראוי על סימני המסחר, ועל התכליות שדיני סימני המסחר באים לקדם" (סעיפים 68-69 לפסק הדין).
אני קובע את יום 1/1/18 כתאריך אמצעי ממנו יחושבו ריבית והפרשי הצמדה כדין בייחס לחיובים דלעיל.
סוף דבר התוצאה היא כי הבקשה לצו מניעה קבוע מתקבלת.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו