מס הכנסה על שכר טרחת עורך דין מתושב חוץ

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 29963-10-17 לפני : כבוד השופט יהושע גייפמן התובעים 1. עו"ד ד"ר יוסף שגב 2. ד"ר י. שגב ושות' עורכי דין ע"י ב"כ עו"ד יוסף שגב ועו"ד צליל וינשטיין הנתבעים 1. זאב דרג'י 2. עו"ד אורי שפיגל 3. בנימין איגר 4. מיכאל זיו 5. הוגו פרייברג ע"י ב"כ עו"ד עדי אברונין ועו"ד אורנה פורגש מפרקליטות מחוז תל אביב אזרחי החלטה

עוד נקבע שלצורך הצגת המצג הכוזב הוציאו התובעים ללאה איזנברג חשבונית מס שהמס הנקוב בה הנו 0, החתימו את בתה ליזה הרדי ז"ל ב-4.11.03 על מיסמך השונה מהותית מהסכמי שכר הטירחה שחתמו איתה, פתחו כרטיס לקוח לאמה לאה אייזנברג בהנהלת החשבונות לאחר קבלת התקבול.

בהכרעת הדין נקבע שהתקבול היתקבל בגין שירות שנתנו התובעים לליזה הרדי, שהיתה בתקופה הרלוואנטית תושבת ואזרחית ישראלית, והתובעים הציגו מצג כוזב בפני רשויות מע"מ, לפיו התקבול היתקבל עבור שירות שניתן על ידיהם לאמה של ליזה, לאה אייזנברג, שהיתה בתקופה הרלוואנטית תושבת חוץ.

באשר לנזקים נטען : " שעות עבודה שבוזבזו ע"י התובעים ... בסך 7,375,000 ₪ ... אובדן הכנסות ... עוגמת נפש... התארכות הולכת וגוברת של ההליך הפלילי וההליך האזרחי ". התביעה הועמדה כאמור ע"ס כ-10 מיליון ₪.

...

שנית, בהכרעת הדין בהליך הפלילי קבע בימ"ש השלום בת"א בעמ' 73-74 : " מעדות דרג'י [ הנתבע 1 – י.ג.] , אשר גבה את ההודעה ביום 5.4.06 באזהרה ושלא באזהרה, ואשר העיד כי משיקולים לא הגיוניים הורה למחשב... שלא לשמור את הנתונים בהודעה, לאחר שנאשם איים עליו בתביעה ... אני דוחה את טענת ההגנה כי ההשמדה [מחיקת ההודעה – י.ג.] נעשתה במועד אחר [ ולא ב- 5.4.06 - י.ג.] ... התרשמתי מאמינות עדות העד [ הנתבע 1 – י.ג.], שהעיד בכנות כי לא ביצע פעולות רבות בתיק לקידום הביקורת , העיד כי פחד מהנאשם בשל איומו , וכי הוא זה שנתן הוראה למחשב ביום 5.4.06 שלא לשמור את השאלות והתשובות בחקירה ". עוד קבע ביהמ"ש בהכרעת הדין בהליך הפלילי בעמ' 74-75 : " אני דוחה את גרסת הנאשם בעדותו הראשית, כי נודע לו לראשונה כי ההודעה המקורית מיום 5.4.06 לא נשמרה, לאחר הגשת כתב האישום וחומר חקירה. מדובר בגרסה שאינה אמינה, שכן מעדות זיו [הנתבע 4 – י.ג.] הנתמכת בעדות עד ההגנה רו"ח ששי לוי, עולה כי חומר חקירה לרבות נ/60 הועבר לרו"ח לוי לצורך הכנת השגה על השומה. מעדות רו"ח ששי לוי עולה כי העביר את חומרי החקירה שקיבל מזיו לנאשם לצורך הכנת השגה. מאחר וההשגה הוגשה ב-5.10.08, עולה כי הנאשם [ התובעים – י.ג.] ידע על כך שההודעה מיום 5.4.06 לא נשמרה לכל המאוחר ביום 5.10.08... אני דוחה את טענת 3 הנאשמים, כי המאשימה נקטה פעולות טיוח וזייפה את ת/39 ... מאחר והמאשימה הודיעה ל-3 הנאשמים עוד במסגרת רשימת חומר חקירה על ת/39 , כשנ/60 [ נספח 5 לכתב התביעה – י.ג.] הועבר כאמור עוד בשנת 08' ל-3 הנאשמים, לא מצאתי כי 3 הנאשמים הוכיחו כי כוונת המאשימה היתה להסתיר או לטייח את העובדה כי הודעה מיום 5.4.06 הושמדה". בהמשך לקביעות אלה , הוסיף ביהמ"ש בעמ' 75 להכרעת הדין : " אני דוחה את טענת ... הנאשמים כי ת/64 ונ/83 [המזכרים נספחים 2-3 לכתב התביעה] הינם מזכרים שיקריים. התרשמתי מאמינות העד דרג'י אשר עזב את עבודתו ברשות המסים בשנת 07', ואשר העיד בכנות כי היה מבקר צעיר וחשש מהנאשם... ביחס לנ/83 [המזכר של הנתבע 3 – י.ג.] ההגנה הזמינה את בני איגר לעדות בבית המשפט, בני איגר התייצב למתן עדות אולם הנאשם הודיע כי הוא מוותר על העדתו ... אי העדתו מחזקת את עמדת המאשימה כי המזכר תוכנו אמת ". עוד הודגש בעמ' 73-75 להכרעת הדין בהליך הפלילי : " לא נגרם נזק ראייתי לנאשמים באי שמירת ההודעות באזהרה ושלא באזהרה מיום 5.4.06. מעדויות דרג'י , זיו, פרייברג ומתשובת הנאשם בהליך הביקורת לאחר 5.4.06 אני סבורה כי הנאשם במועד 5.4.06 לא ענה תשובות לדרג'י על שאלות מהותיות אלא טען כי יש חיסיון ... ". משקבע בימ"ש השלום בהכרעת הדין, שמחיקת ההודעה של עו"ד שגב מ-5.4.06 נעשתה באותו מועד בו נגבתה ההודעה, ומשהתרשם ביהמ"ש מאמינות גרסת עדות הנתבע 1 בעניין זה, ומשנקבע ע"י ביהמ"ש שלא הוכחה כוונה להסתיר או לטייח את העובדה כי ההודעה מיום 5.4.06 נמחקה - לא ניתן לקבוע שההודעה נמחקה מתוך כוונה לגרום נזק או ללמד על שיוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק.

במועד מחיקת הודעת עו"ד שגב – היו הנתבעים עובדי מדינה, וביהמ"ש השלום בהכרעת הדין קבע בעמ' 73 : " אני דוחה את טענת ההגנה בעלמא כי ההשמדה נעשתה במועד אחר [ שלא ב-5.4.06 - י.ג.] " .

סוף דבר [א] הבקשה לביטול ההכרה בחסינות - נדחית.

[ב] התביעה כנגד הנתבעים 1-5 - נדחית.

[ד] התובעים ישלמו למדינת ישראל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום מתן ההחלטה ועד לתשלום בפועל.

הנתבע, עו"ד במקצועו [להלן: "עו"ד עלימי"] הגיש שתי תביעות בבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב [להלן :"בית הדין לעבודה"], בשם שני תושבי רצועת עזה שיעבדו אצל התובע מס' 1 ו/או אצל התובעת מס' 2 [להלן ובצוותא חדא : "נתיב"].

ודוק, החשש מפני הרתעת יתר במימוש זכות הגישה לערכאות לובש צביון ייחודי עת עסקינן בתביעות המוגשות לבתי הדין לעבודה על ידי עובדים בעלי הכנסה נמוכה, דלי אמצעים, המשתייכים לקבוצות עובדים החשופות לניצול על-ידי מעסיקיהם.

לעניין צרופם של ייפויי כוח לכתב התביעה נקבע כי המהות העומדת ביסוד דרישת ייפוי הכוח הנה עדות לכך שההליך מיתנהל על דעתו ובהסכמתו של בעל הדין, וטענות בדבר פגמים פרוצדוראליים בו לא יביאו לסילוק תביעה על הסף כל זמן שאין חשש מבוסס לכך שייפוי כוח שנחתם מחוץ לתחומי מדינת ישראל, שלא בהתאם לדרישות הדין, לרבות בפני עו"ד מעזה, אינו מייצג את הסכמתו של התובע [סע"ש 35114-11-12 THANTHAKAN נ' רזניק (2013), ס"ע 60892-05-12 אפאיינוק נ' קבוץ סאסא (2012) ע"א 3294/09 אסטל נ' אדלר (2010)].

" רוצה לומר - לא התכוונתי כלל לשלם לעורך דיני, עד שהחלטתי להגיש את התביעה דנא, ואף לא נידרשתי לעשות כן. המסקנה המסתברת – לא נגרם לנתיב כל נזק של הוצאות שכר טירחת עורך דין קודם להגשת התביעה.

...

מכאן מדלג נתיב למסקנה כי עו"ד עלימי עשה "שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, עת יצר מצגי שווא והגיש תביעות, שנועדו לחלץ כספים מהתובעים שכלל לא הוסמך להגיש או למצער יצר מצגי שווא לגבי יכולת התובעים לנהל תביעות אלו, לחתום על תצהירים ולהופיע לדיונים, וכל זאת באמצעות מסמכים לא אותנטיים ו/או למצער מסמכים שכלל לא נחתמו על ידי מי שנחזה להיות חתום עליהם, כדוגמת המסמך שהכניס לתיק, כתצהיר עדות ראשית מטעם מר נאפז מצרי". לשיטתו של נתיב נגרמו לו נזקים המתגלמים בשכר טרחת עורך דין שהוא נדרש לשלמו לעורך הדין שייצג אותו באותם הליכים, והינו בא כוחו גם כאן, בסך כולל של 29,185 ₪, באי יכולת לגבות את ההוצאות המגיעות לו מאסעיד, ואשר נפסקו עת תביעתו של האחרון נמחקה, שסכומן המעודכן 1,446 ₪, ובעוגמת נפש בסך של 15,000 ₪.

" רוצה לומר - לא התכוונתי כלל לשלם לעורך דיני, עד שהחלטתי להגיש את התביעה דנא, ואף לא נדרשתי לעשות כן. המסקנה המסתברת – לא נגרם לנתיב כל נזק של הוצאות שכר טרחת עורך דין קודם להגשת התביעה.

התוצאה - אין מקום לפסוק בגין תביעה אומללה זו דבר לזכותו של נתיב, לרבות בשל "עוגמת נפש", והיא נדחית מכל וכל.

בזיקוק כל האמור לעיל, ובשקלול תוצאת החלטתי מיום 6.11.18, יישאו התובעים בשכר טרחת עורך דינו של הנתבע בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו על ידי התובעים לנתבע בתוך 30 ימים.

רקע קצר והצגת הצדדים המבקש, הוא תושב זר (בעל דרכון של ונצואלה, שמתגורר בפנמה).

ההצהרה נושאת חותמת "היתקבל" של משרד אוצר, אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, מיום 21.3.12.

באותה העת, שדרג הטוען מס' 2, מכיסו הפרטי, את הדירות הפנויות בבניין (אלו שהושכרו על ידי הטוען 2 בשכירות חופשית).

התשובה היא, שבאותה תקופה אישתו של אייק אלדר נפטרה, ואז התיק הזה, למעשה, אני נפלתי בין הכסאות, כי הוא אמר לי, שהוא מעביר את זה, הוא יוצא, נוסע לחוץ לארץ, לגור בחוץ לארץ, והוא מעביר את זה לעו"ד דדוש.

חיוב הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין מאחר והטוען 1 הפסיד בדינו, זכאים המבקש והטוען 2 למלוא הוצאותיהם המשפטיות ושכ"ט עו"ד אשר ישקף הן את הקף העבודה בתיק, והן את נשוא התיק, 5% של נכס, כאשר 5% אלה, הם ההבדל בין בעלים בחלקים שוים, לבין שליטת הרוב של הטוען 1, שעמדתו בעיניין זה, לא התקבלה.

...

העדרו של העד נזקף לחובתו של מר בורקיס, בהקשר זה, ובסופו של יום, אני קובע כי לא הוכח תשלום התמורה על ידי מר בורקיס.

התוצאה סוף דבר, העסקה הראשונה משנת 2007 הינה תקפה ומחייבת את הצדדים לה, קרי: המבקש ושני הטוענים.

אני מחייב את הטוען 1 במלוא ההוצאות (אגרות, עלות הסקייפ והתשלום לעדים), כאשר לכל תשלום ששולם יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית, מים התשלום (על פי הקבלה), ועד ליום הפירעון בפועל של הטוען 1.

ביום 8.7.1998 פנה עו"ד שגב לליז במכתב שבירך אותה על סיום הסיכסוך והשגת הסכם הפשרה וציין כי פנה לעורך דינה של לאה בבקשה להסדיר את התשלום של שכר טירחתו בהתאם לפסק הבורר בבוררות וינוגרד והסכם השת"פ השני.

על בסיס עובדות אלה ולאור ההלכה שנקבעה בע"א 41/96 קסוטו סוכנויות ביטוח בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נג(1) 862 (1999) (להלן: עניין קסוטו), קבע בית משפט קמא כי השרות שעו"ד שגב ומשרדו נתנו איננו בגדר שירות לתושב חוץ הזכאי להטבה של שיעור מס אפס.

בד-בבד, תקנה 7(א)(1) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, החריגה מהסדר זה עוסקים מסוימים, לרבות אלו שחלה עליהם חובת ניהול פנקסי חשבונות לפי הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) (מס' 2), התשל"ג – 1973, וביניהם עורכי דין.

...

אין אפוא מנוס מן המסקנה כי בהליך קמא נפל פגם דיוני, ועל כך יש להצטער.

דא עקא, מסקנה זו איננה עוזרת לחברת שגב.

סוף דבר מהטעמים דלעיל, הנני מציע לחבריי כי נותיר את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא על כנה.

בתשובת המשיבות נטען כי יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשת בהוצאות משפט, בתוספת שכר טירחת עורך דין.

"בעקרון, רשאי בית המשפט להורות על המצאת ערובה על-ידי התובע להבטחת הוצאות הנתבע. על פי הפסיקה, היותו של התובע תושב חוץ שגביית הוצאות ממנו אם תפסקנה כנגדו תהיה בלתי אפשרית או קשה, מהוה טעם מוצדק לחיוב בהפקדת ערובה". (רע"א 6787/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (28.11.99)).

המשיבה תמכה את תשובתה בתצהיר רו"ח תומר גנור, דרקטור איזורי פינאנסי במשיבה משנת 2017, אשר אישר את תוכנם של הדו"חות והמסקנות העולות מהם באשר לחוסנה הפינאנסי של המשיבה "התובעת [המשיבה – ס.ר.ז.] הנה תאגיד ריווחי מאוד מאוד, שלו מחזור הכנסות נקי של מאות מיליוני דולרים ומובן כי לא קיים צל של חשש, גם לא אצל הנתבעת [המבקשת- ס.ר.ז.], כי זו לא תוכל לפרוע את ההוצאות אם במקרה תחוייב בהן" (סעיף 10(5) לתצהיר).

...

לאור האמור לעיל, שוכנעתי, כי נסיבות המקרה שלפני מצדיקות שלא לחייב את המשיבה מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.

לפיכך, דין הבקשה שלפני להידחות.

בשולי החלטתי אוסיף, כי בהתאם לתכלית החוק ולפסיקה, על בית המשפט לבחון את יכולת התובעת לשלם את ההוצאות ולא במנגנונים למימוש אותה יכולת (עניין ל.נ. הנדסה פס' 11, 13).