לטענת העותרים המדובר בחיובים רטרואקטיביים אסורים שדינם להתבטל, כי הערייה מנועה מלגבות את החובות נוכח התיישנותם והשהוי הניכר, וכן כי יש להורות על ביטול הפרישי ההצמדה והריבית.
לשלמות התמונה יצוין, כי לעתירות דנן קדמו הליכים משפטיים שונים שניהלה הערייה כנגד עמי, המחזיק הרשום במירשם המקרקעין כבעל הנכסים (סעיף 1.3 לתגובת המשיבה לעתירות) וכנגד העותרים.
יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בעת"מ (מחוזי תל-אביב) 1312/07 אלזינטי נ' עריית לוד (22.10.2008) בעמוד 15:
"האפשרות שרשות מקומית תנקוט שב ואל תעשה משך שנים רבות ותתעורר יום אחד כשיעלה חפץ מלפניה לנחות על האזרח במפתיע כרעם ביום בהיר תוך שימוש באמצעי גבייה מנהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה ונעדרת הגינות".
לכתב התשובה המתוקן צרפה המשיבה מיסמך (נספח 3), המתאר את הליכי האכיפה בהם נקטה לגביית החובות החל משנת 2001 ועד לשנת 2017, עת נרשם השיעבוד.
...
נוכח המסקנה אליה הגעתי, ממילא איני נדרש לטענת המשיבה בדבר השיהוי שדבק בהגשת העתירות מצד העותרים.
סבורני כי קיים קושי בקו טיעון זה של העותרים, שכן, וכאמור, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי דבר החובות היה ידוע להם, וכי הם העלו בעבר בפני העירייה, בהזדמנויות שונות, טענות ביחס אליהם, כאשר את חלקן נראה שאף זנחו במרוצת השנים.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל – העתירות נדחות.
