עתירות בעיניין מניעת מפגש בין עצור לבין עורך דינו לפי הדין הנוהג באיזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש ו- דין האיזור, בהתאמה) הפכו ללחם חוקו של בית משפט זה. ואולם, העתירה דנן מציגה מקרה לא שיגרתי, בו ראשיתם של המעצר ומניעת המפגש בהליכים שנוהלו על פי הדין הישראלי, והמשכם, בצוים שהוצאו לפי דין האיזור.
הקושי נעוץ בשני אלה: ראשית, האפשרות למנוע מפגש עם עורך דין לפי סעיפים 58-59 לצוו בדבר הוראות בטחון מתייחס ל"עצור", מונח המוגדר בסעיף 58(א) לצוו באופן שעל פני הדברים מתייחס לאדם שנעצר על פי דיני האיזור, ולא לאדם שנעצר לפי הדין בישראל; שנית, ככל שמדובר בעצור לפי הדין בישראל, הרי שזכותו להפגש בעורך דין, כמו גם יתר זכויותיו כעצור, מוסדרת על פי הדין הישראלי, ועל כן קיים ספק אם ניתן לשלול זכות זו באמצעות פעולה על פי דיני האיזור.
...
הטענה העקרונית כי לא ניתן לעבור מחקירה המבוצעת על פי דיני ישראל לחקירה המבוצעת לפי דיני האזור, ולהיפך, אינה מקובלת עלינו.
מכל אחד מהטעמים הללו, לא כל שכן הצטברותם, דין הטענה להידחות.
סיכומו של דבר, בהינתן השינוי שחל במערך הנסיבות לאחר הוצאת הצו על תנאי, דין הצו על תנאי להתבטל, ודין העתירה להידחות.
