מניעת עיוות הדין בענישה

במסגרתה, מוצע להוסיף לחוק סעיף שזה נוסחו: "(א) על אף האמור בסעיף 40 יא, רשאי בית המשפט לקבוע את עונשו של הנאשם בחריגה ממיתחם העונש ההולם, אם מצא כי מתקיימת נסיבה מיוחדת ויוצאת דופן שאינה קשורה בבצוע העבירה, מהנסיבות כמפורט להלן, המצדיקה חריגה ממיתחם העונש ההולם כדי למנוע עוות דין:

...

בת"פ (נצ') 28222-11-14 מדינת ישראל נ' ביטון ואח' (12.12.17) הגיע בית המשפט המחוזי בנצרת למסקנה דומה, בענייננו של נאשם 3 שם שהורשע בגידול והחזקת סמים למטרות מסחריות.

חשוב לתת את הדעת להחמרה הקשה שחלה במצבו הנפשי בתקופה לאחר שהות קצרה במעצר בשנת 2016, כמפורט שם. על רקע זה, סבורני כי השמתו כיום במאסר מאחורי סורג ובריח תיפגע בו פגיעה מופרזת ובלתי-מידתית, ועלולה לדרדר את מצבו לכיוונים בלתי רצויים.

במכלול השיקולים, ותוך הזכרת מסקנות הדיון שנערך לעיל בדבר מידת אשמתו של הנאשם 6, שהינה מדודה בהשוואה ליתר המעורבים בהליך זה, סבורני שיש למקם את עונשו בהתקרב ל"סף" הנמוך של המתחם.

בהמשך לעניין לופוליאנסקי, המחוקק אף הוא לא נשאר אדיש להתפתחות שחלה בפסיקה ובמסגרת הצעת חוק העונשין (תיקון 128) (הבניית שיקול הדעת השפוטי בענישה) התשע"ו – 2016 (הצעות חוק הממשלה- 1052) הביא לידי ביטוי בחקיקה ראשית את הרחבת ארסנל הכלים של השופט בבואו לגזור את הדין עת סבור הוא שיש מקום לחריגה ממיתחם העונש ההולם, ולא משקולי שקום, על ידי הוספת סעיף 40 יא 1 שכותרתו "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן שאינן קשורות בבצוע העבירה": "על אף האמור בסעיף 40 יא, רשאי בית המשפט לקבוע את עונשו של הנאשם בחריגה ממיתחם העונש ההולם, אם מצא כי מתקיימת נסיבה מיוחדת ויוצאת דופן שאינה קשורה בבצוע העבירה, מהנסיבות כמפורט להלן, המצדיקה חריגה ממיתחם העונש ההולם כדי למנוע עוות דין:

...

סבורני כי יש לבחון את יכולתו של הנאשם לרצות עונש מאסר בפועל גם בראי פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים ואח' (פורסם במאגרים, 13.6.17), העוסק בצפיפות הקשה הקיימת בבתי הכלא בישראל, כך שלאסירים רבים לא ניתן שטח מחיה הולם- כנדרש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, (להלן: "בג"צ תנאי מחיה"), שם קבע כבוד השופט אליקים רובינשטיין (בפסקה קכו): "ברי, כי לעניין המאסר המצב מורכב יותר, שכן משנמצא כי אדם הורשע בפלילים, חזקת החפות אינה עומדת לו עוד ובמקרים רבים אין מנוס ממאסר, ואף מאסר ממושך, עד מאסר עולם. ואולם גם כאן, עלינו לזכור כי המאסר אינו אלא אמצעי, ולא תכלית – אמצעי לגמול, להרתעה ולשיקום העבריין. כך למשל, בהתאם להצעות הועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים (להלן דו"ח ועדת דורנר) ולהחלטת הממשלה שאימצה את עיקריה (החלטה 1840 מיום 11.8.16), ניתן להסמיך את ועדת השחרורים להעביר אסירים מסוימים להמשך ריצוי מאסרם בבתי מעבר, חלף בית המאסר; ניתן לקבוע כי האפשרות לבצע עבודות שירות חלף מאסר בפועל תורחב עד 9 חודשי מאסר בפועל ולא אך חלף 6, כמצב כיום, ובכך להביא להפחתת כמות האסירים (הועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים – דין וחשבון 55-52 וכן 66-65 (אוגוסט 2015)(להלן: "דו"ח ועדת דורנר" תוספת שלי ע.מ).

לנוכח כל האמור לעיל, יש לחרוג ממתחם הענישה אותו קבעתי ולהשית על הנאשם עונש מאסר בפועל אותו ניתן לרצות בעבודות שירות.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת הממונה שהוגשה, במקום ובמסגרת השעות והמגבלות שנקבעו על ידי הממונה.

לטענת הסנגור, הצדק והרצון למנוע עוות דין מחייבים שמיתחם העונש יהיה נמוך מזה שנקבע לגבי ארוא, ולחלופין כי ראוי במקרה זה לחרוג לקולה מהמתחם, מטעמי צדק, ולגזור על הנאשם עונש נמוך משמעותית מזה שנגזר על ארוא, שאם לא כן, ייגרם עוות דין.

...

לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי יש לגזור על הנאשם עונש חמור מזה שנגזר על ארוא בפועל, אך לא ברף החמור של המתחם, ובוודאי לא ברף לו עותרת המאשימה.

במקרה שלפנינו, אין בקשה של המתלונן שלא לפסוק לו פיצוי, להיפך, המאשימה בטיעוניה ביקשה מפורשות לפסוק פיצוי, ואין כל סיבה שלא להיעתר לבקשתה.

לסיכום, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: 10.5 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (18.2.14 עד 3.9.14, וכן מיום 14.11.14 ואילך).

ואולם, כעולה מסעיף 2 להצעת החוק ומדברי ההסבר לה, סמכות זו לא תופעל כעניין שבשיגרה, אלא בהתקיים "נסיבה מיוחדת ויוצאת דופן" המצדיקה סטייה ממיתחם הענישה "כדי למנוע עוות דין", וכפי שהודגש בדברי ההסבר להצעת החוק: "כמובן שלא בכל מקרה המשכות ההליכים המשפטיים מצדיקה הקלה של ממש או אף הקלה כלשהיא בעונשו של נאשם, ולעתים עיקרון ההלימה ואינטרסים אחרים יצדיקו את מיצוי הדין עם הנאשם גם בחלוף זמן" (שם, בעמוד 1079)". (ההדגשה שלנו).

...

משהגיעה המדינה למסקנה שיש לסגור את התיק כנגד אותו עד בהיעדר ראיות מספיקות (ומה גם שהחשד לא התייחס לחשבוניות מושא כתב-האישום) לא ניתן לקבוע כי מדובר ב"אכיפה בררנית".

נוכח החומרה הרבה שבה מתייחסת פסיקת בית-המשפט העליון לעבירות מס, ובמיוחד משעסקינן בשימוש בחשבוניות פיקטיביות, שהיא עבירה מסוג פשע, שעונשה עשוי להגיע (בנסיבות חמורות) עד שבע שנות מאסר, ובהינתן העובדה שסכום המע"מ בגין החשבוניות הפיקטיביות מסתכם ב- 874,384 ₪, והמחדל לא הוסר, אף לא במקצתו, למרות השנים שחלפו מאז, אכן אין מנוס מלהטיל על המערער עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו דוחים את הערעור.

לטענת המבקש הגשת הבקשה נועדה למנוע עוות דין עקב הטלת עונש כפול כתוצאה מהגשת הדו"ח הנוסף.

...

לפיכך, אני קובעת כי הבקשה לא הוגשה באיחור בשל נסיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד.

חשש לעיוות דין איני מקבלת את טענת המבקש יגרם לו עיוות דין עקב חשיפתו לסיכון כפול.

נוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.