המבקש טען, כי לכתחילה היה מעוניין לשכור רק את הנכס ברח' יקואל 6 אולם המשיבה הבהירה לו כי אין הדבר אפשרי שכן שני הנכסים הם בבעלות אותו משכיר ולכן ניתן לשכור רק את שניהם כמיקשה אחת; עוד טען המבקש, כי לאחר שכבר מילא את חלקו בהסכם, שילם את השכירות לחודשיים הראשונים, והפקיד בידי המשיבה את הערבות הבנקאית ואת השיקים לתשלום יתרת דמי השכירות – התחוור לו כי המשיבה הטעיתה אותו והציגה לו מצגי שוא, ובכלל זאת כי נודע לו כי הסכם השכירות של המשיבה עם בעלי הנכס ביקואל 6 אינו בתוקף (ובהמשך הודיע הבעלים על ביטולו), וכי מכל מקום בהסכם זה קיימת תנייה המאפשרת לבעלים לבטל את הסכם השכירות בכל עת ללא פיצוי, עם קבלת היתר בנייה לבצוע תכנית פינוי בינוי, תנייה שהוסתרה מהמבקש.
בכתב התביעה העקרי, עתר המבקש לחייב את המשיבה להשיב לו את הסכומים ששילם כדמי שכירות, להחזיר לו את השיקים והערבויות שמסר לה, ולפצותו על הנזקים שנגרמו לו. במסגרת הבקשה שלפניי, עתר המבקש למתן צו מניעה שימנע את מימוש הערבות הבנקאית עד להכרעה בתביעה.
...
דיון והכרעה
דין הבקשה להידחות, כפי שאפרט בקצרה מייד.
במצב דברים זה, בהינתן קיומה של מחלוקת חוזית, הרי שגם מטעמים של מדיניות משפטית של מתן תוקף לערבות הבנקאית האוטונומית, יש לדחות את הבקשה.
לשון אחר, וגם אם ניתן לתהות ביחס להיבט זה או אחר של התנהלות המשיבה, לא שוכנעתי, כי מתקיימות נסיבות המקימות את איזה מן החריגים לעיקרון עצמאות הערבות הבנקאית, אותם, כפי שעולה מן המובא לעיל, יש לפרש באופן צר.
העולה מן המקובץ, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות וכך אני מורה.
