מניעת היתר טיפול רפואי לנשים שחלו עקב זנות בכפייה

אמנה זו מגדירה מוסדות ומנהגים הדומים לעבדות ובכלל זה צוין בה כי על המדינות לנקוט באמצעים להתמודדות עם "כל מוסד או פראקטיקה לפיה... אשה, ללא הזכות לסרב, מובטחת או נמסרת לנישואים עבור תשלום בכף או תמורה אחרת להוריה, אפוטרופוס, מישפחה או כל אדם אחר או קבוצה". עוד יש לציין, כי ביום 14.11.2001 חתמה ישראל על הפרוטוקול האופציונאלי לאמנה בדבר זכויות הילד בנושא מכירת ילדים, זנות ילדים ופורנוגרפיית ילדים כ"א 45(1530) 1 (ניפתח לחתימה ב-2000), ואישררה אותו ביום 23.7.2008.

ראוי להביא בעיניין זה מדבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 10489/06 עופר נ' מדינת ישראל (14.1.2010) (להלן: עניין עופר): "שינויים שחלו בחקיקה הישראלית, המצביעים על מגמת הרחבה של תחום פרישתה של העבירה והחמרת העונש הקבוע בגינה, הם חלק ממגמה כלל-עולמית, המבקשת להלחם בתופעת הסחר בבני אדם, ולמצות את כל הדרכים הקיימות כדי למגרה. במסגרת זו, הצטרפה ישראל בשנת 2001 ל'פרוטוקול למניעה, מיגור וענישה של סחר בבני אדם, במיוחד נשים וילדים, הנספח לאמנת האו"ם נגד הפשע המאורגן הבנלאומי'... בהצטרפה לפרוטוקול, הביעה ישראל את תמיכתה במטרות אלה, ואת נכונותה לקחת חלק פעיל במאבק הכלל-עולמי בתופעה החמורה של סחר בבני אדם" (שם, בפיסקה 73).

לצד זאת, על-מנת שיתקיימו כל יסודות העבירה של סחר בבני אדם נידרש שהסחר ייעשה "לשם" אחת מן המטרות הפסולות המנויות בסעיף או תוך "העמדת" האדם הנסחר בסכנה שיתקיימו בו אחד מהמעשים הפסולים האלה: "נטילת איבר מאיברי גופו"; "הולדת ילד ונטילתו"; "הבאתו לידי עבדות"; "הבאתו לידי עבודת כפיה"; "הבאתו לידי מעשה זנות"; "הבאתו לידי הישתתפות בפירסום תועבה או בהצגת תועבה" או "ביצוע עבירת מין בו". אכן, נשואי כפייה לא הוגדרו כמגבשים כשלעצמם את העבירה של סחר בבני אדם כקביעתה כיום בחוק העונשין.

כך, בגזר הדין בעיניינה של העותרת צוין כי היא נפלה קורבן לאלימות פיזית מצד אביה ואחיה הגדולים ולאלימות מילולית מצד אמה וכי היא "לעתים נפגעה עד זוב דם, אך לא הרשו לה לקבל טפול רפואי". כן צוין, כי היא אף ניסתה לשים קץ לחייה, אך "הדבר עבר בלי שאיש הבחין בכך" (עמ' 3 לגזר הדין).

...

כפי שציינה גם המדינה, אף הסוגיה שבגינה נדחתה בסופו של דבר בקשתה של העותרת, הנוגעת לשאלת הידיעה של הוריה ביחס לסכנות הכרוכות בהשאתה, לא עמדה במרכזם של הליכי החקירה והעדויות שניתנו במשפט והדברים לא נבחנו במישרין.

אני סבורה כי בהתחשב במכלול הנסיבות, קשה לומר שכך היה בענייננו.

סוף דבר לו תישמע דעתי הצו על תנאי יהפוך למוחלט בחלקו במובן זה שעניינה של העותרת יחזור וייבחן על בסיס תשתית עובדתית מלאה, שתכלול, בין השאר, ראיון עמה.

בכל הנוגע להתנהלות כלכלית בתקופת הקינון ניתנו על ידי בית המשפט החלטות שונות שהסדירו תשלום הוצאות הבית לקבוץ, תשלום מזונות מופחת מאוד מהאב לאם (לאור העובדה שנשא בעיקר החובות ותשלומי הלוואת משכנתא) אך גם בעיניין זה יש להסדיר תוך מבט לעתיד את הקף החיוב במזונות נוכח הפסקת הקינון ונוכח יתר ההסדרים וההכרעות מושא תביעה זו (עניין איזון המשאבים ועניין הסדרי שהות).

שימוש בסעיף ממון (כפי שמבקשת האישה במקרה זה כי ייעשה), משמש פתח להעניק יותר מאשר שווי מחצית הרכוש לצד הנזקק תוך היתחשבות בשיקולים כלכליים ואחרים והוא נועד למנוע תוצאה בלתי שויונית ושאינה צודקת ולאפשר שויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג 7 , "החלש" (ראו : בג"צ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ( 26/10/2011 2) לחוק יחסי ממון ולא 8 ) נבו)).

במקרה שכזה ולאור המתיחות והיחסים העכורים בין האב לבין בנותיו (האב הורחק מהקיבוץ בצו הגנה והכפיש האם ובייש הקטינות בקבוצת ווטס אפ קהילתית) וכאשר מדובר ביישוב קטן ובקהילה סגורה, הרי שככל שיפורק השתוף, האישה והקטינות אף ככל הנראה תאלצנה לעזוב את הקבוץ ליישוב סמוך אחר.

( הלכה ומעשה, בעמ' 28 , אין ספק כי יש כיום פער בהשתכרות הצדדים: לפי אישורים בנקאיים, בשנים 2021 , שכרו של האיש בממוצע נטו היה כ - 12,000 ₪ ואילו שכרה של האיש כ - 5,500₪ בחודש (ראו דפי חשבון שצורפו לכתב ההגנה וכן תיק מוצגים של האיש) גם אם אתחשב במשכורת 13 , הרי שמדובר בשכר ממוצע בסדר גודל של כ - 13,800 ₪ לכל היותר (נטו).

כאמור בנוסף לדמי המזונות יישאו שני הצדדים בחלקים שוים בהוצאות הבריאות והחינוך החריגות של הקטינה אשר אינן מכוסות ע"י סל הבריאות או ביטוח רפואי אחר ו/או על ידי חוק חינוך חובה (בהתאמה) והכל לפי הוראות אלו: הוצאות ריפוי ובריאות חריגות, אשר אינן ממומנות על ידי ביטוח הבריאות הממלכתי הנן לרבות טפולי שיניים, אורתודנטיה, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, ריפוי בעסוק, תרופות שאינן בסל הבריאות.

...

(₪ טיולים מטעם בית הספר, עד שני חוגים (בהגבלה עד לעלות חוג בסך הנני קובע, כי כל דרישה לטיפול ו/או להשתתפות של האב במימון או תשלום הוצאות חריגות כאמור (חינוכיות ורפואיות) תיעשה אך ורק לאחר שהתובעת תמצה כל ההליכים מול כל הגורמים האחראים על מימון, סבסוד, השתתפות ו/או מתן הנחות והטבות.

הנני מחייב את הצדדים להתייעץ זו עם זה ועם גורמים מקצועיים מוסמכים בטרם הוצאת הוצאה כאמור שהיא מעל 200 ₪.

במצב דברים זה ולאור התוצאות אליהן הגעתי במכלול ההליכים ולפנים משורת הדין, אני סבור שנכון וצודק יהיה שלא להטיל הוצאות משפט על מי מהצדדים.

יחד עם זאת, הפסיקה הגמישה דרישה זו נוכח שינוי העיתים והשינוי שהביא עימו גם במרכיב זה, שכן "התנאי שאישה גרה עם גבר, במשמעות של קוהיביטציה יכול ויינתנו לו ביטוים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים או בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר" (מתוך דב"ע מד/62-0 המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה משעלי פד"ע טז, 3; וראו גם: ע"ע 144/00 אסתר לב נ' הממונה על תשלום הגימלאות (15.3.04)).

גב' אילנה העידה כי גב' דרורה רונן, שהייתה מזכירה רפואית במרפאה שטיפלה בתובע, "היא טיפלה כל השנים ודאגה לבדיקות, לטפסי 17, אח"כ שהיה צריך לעבור טפולי דיאליזה ולהחזרים שהוא יקבל. היא דאגה לכל העניין הכלכלי והכספי. היא דאגה ממש שהדברים יהיו מסודרים והיא מסדרת את הדברים נהדר" (ראו ע' 16 ש' 4-7 לפרוטוקול).

עוד נוסיף כי בבחינה הכוללת של היחסים שבין התובעת למנוח נתנו משקל, בין היתר, גם למידת המחויבות של התובעת למנוח בעתות משבר ולמידת התמיכה שהעניקה לו עת תש כוחו בעת חוליו וטרם פטירתו.

חשוב לציין, כי הפסיקה אומנם הגמישה את תנאי המגורים המשותפים, וזאת כאשר במקור המגורים הנפרדים היו נסיבות אובייקטיביות משמעותיות המהוות אילוץ המונע מן הצדדים להתגורר יחדיו, במצב מיוחד כגון מחלת נפש, אישפוז במוסד כלשהוא או אלימות במשפחה – נסיבות אשר לדידנו, אינן מתקיימות בעניינינו, עת שוכנענו כי לא הייתה כל כוונה (לפחות מצד התובעת) לקשירת גורל ורצון לחיים יחדיו.

...

לא מצאנו בביקורים של התובעת בסופי השבוע והחגים בבחינת חיים משותפים וניהול משק בית משותף.

לאור כל האמור לעיל, משלא התקיימו תנאי הזכאות לגמלת שאירים שנקבעו בפסיקה ועליהם עמדנו לעיל (ידועים בציבור ומגורים משותפים) - החלטנו לדחות את התביעה.

בנסיבות העניין, החלטנו שלא ליתן צו להוצאות.

התובעת ממשיכה וטוענת כי, הנתבעת נימנעה מלנקוט צעדים אשר היו יכולים למנוע את ארוע הפגיעה בה; הנתבעת נושאת באחריות שילוחית בגין מעשיו של הנתבע, עובד שלה, בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הנתבעת היתחמקה והתרשלה במשך שנים מלטפל כראוי בבקשותיה של התובעת לקבלת סיוע בדיור.

לעניין פרשנותו של סע' 13 נקבע בפסיקה: "בבואנו לקבוע האם מעשיו של העובד בוצעו במסגרת תפקידו, או שמא חורגים הם מהרשאת המעביד כדי כך שניתן לפטור את המעביד מאחריות שילוחית, ניתן להשתמש במספר אינדיקאציות, ובין היתר: המטרה המנחה את העובד, ובכלל זה, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שקולי מדיניות משפטית.

אולם, הנתבע מעלה נסיבות לקולא שמצדיקות לטענתו הפחתת הפצוי, לרבות שמדובר במקרה בודד אחד (תקרית השירותים); התובעת הייתה שותפה מלאה להיתנהגות הנתבע; הדברים נעשו בהסכמתה המלאה; הנתבע לא נגע בתובעת ולא כפה את גופו עליה; הנתבע נענש בחומרה יתירה על ידי פיטוריו ללא פיצויים; לנוכח הזמן הרב בין ההטרדה המינית לבין הגשת התלונה; המניע להגשת התלונה של התובעת עקב דחיית בקשתה על ידי הנתבעת; אין מדובר במקרה הטרדה מינית בין מעסיק לעובדת במקום העבודה; אין מדובר בנתבע סדרתי.

..ואציין שבסוף תשובת הוועדה הייתה שלילית ואני הרגשתי כמו זונה שלא קיבלה את התשלום שלה.

גם במהלך הדיון ניתן היה להתרשם כי התובעת הנה אישה חזקה, דעתנית ואסרטיבית.

התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית המעידה על נזק נפשי שניגרם לה עקב היתנהגותו של הנתבע ולא הוכיחה את שיעור הנזק שניגרם לה עקב ההטרדה המינית.

...

סוף דבר התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת.

אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת פיצוי בסך 30,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪.

התביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

ואכן, סחיטה באמצעות איומים "מהוה עשיית דין עצמי וגורמת לשלילת קניינו של האחר תוך פגיעה בחרותו. יתרה מכך, 'מערכת היחסים' שבין הסוחט לנסחט עלולה פעמים רבות לכפות על הנסחט 'קשר של שתיקה' אשר יָקשה עליו להתלונן. ענישה מוחשית עשויה לסייע בשבירת קשר השתיקה, הן על ידי תמרוץ הנסחט להתלונן והן על ידי הרתעת הסוחט" (ע"פ 2580/14 חסן נ' מדינת ישראל, פסקה 15 [פורסם בנבו] (23.9.2014)).

למרבה המזל, לא נגרמו לאם חבלות קשות, אם כי היא סבלה מכאבים ופנתה לקבלת טפול רפואי – אך עיקר החומרה שבמעשה אינו הפגיעה הגופנית שגרם הנאשם לאמו, אלא תחושת ההשפלה והכאב של אשה מבוגרת שבנה תוקף אותה - ועל כך אוסיף את העידר העכבות הנלמד מהמעשה.

דיון והכרעה מכלול שקולי הענישה פועל לחובת הנאשם, וככל שיגעתי, לא מצאתי ולו נקודה אחת לזכותו: מדובר באדם שלחובתו עבר מכביד, הכולל הרשעות רבות בעבירות אלימות חמורות, סחיטה, שבוש מהלכי משפט ועוד, בגינן נדון למאסרים חוזרים ונשנים, אשר לא היה בהם כדי להבהיר לו את הפסול שבמעשיו או למנוע ממנו לשוב עליהם.

מאסרים מותנים שלחובת הנאשם בגזר הדין האחרון שניתן בעיניינו של הנאשם, בת"פ 68454-06-18, מיום 5.5.19, הוטלו עליו, בין היתר, שני עונשי מאסר מותנה, שכך לשונם: 7 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך תקופה בת 36 חודשים מיום שיחרורו ממאסר, אם יעבור הנאשם משך תקופה זו עבירות נגד הגוף מסוג פשע.

...

ב"כ המאשימה הוסיף, כי המאשימה התלבטה האם לבקש לחרוג לחומרה ממתחם העונש ההולם, לשם הגנה על שלום הציבור, אך בסופו של דבר הוחלט שלא לעתור לכך.

העובדה שמאסרים משמעותיים ומאסרים מותנים שנגזרו על הנאשם פעם אחר פעם לא הביאו אותו לשנות את דרכיו מעידה על כשלון ההרתעה בעניינו – ומסקנה זו מתחזקת מכך שבעת ביצוע המעשים היו לחובת הנאשם שני מאסרים מותנים שהוטלו בגין מעשים דומים לאלו בהם הורשע.