מניעות של הכחשת יחסי עובד מעביד בגלל מעשה בית דין

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב ב"ל 44304-12-21 15.05.2023 לפני: כב' השופטת סאוסן אלקאסם נציגת ציבור (עובדים) גב' סיגל רונן-כץ נציג ציבור (מעסיקים) מר אילן טל המבקש: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד רונית סגל המשיבה: פלונית ע"י ב"כ: עו"ד ליליה גל פישמן-דורון פסק דין

המבקש הגיש כתב הגנה ובקשה לסילוק התביעה על הסף בשל מעשה בית דין, השתק עילה, השתק פלוגתה וטענת השתק, טענת מניעות כללית והתיישנות.

זו הוכרעה בפסק הדין האיזורי ובערעור, ולכן נוצר מעשה בית דין בעיניין הפלוגתה ואין לידון בה פעם נוספת (ושלישית) והמשיבה מושתקת בעיניין זה; המבקש מכחיש הסתמכות המשיבה על מכתבו מיום 18.07.2021, טוען כי המכתב שהוצג בתביעה מזויף, ומפנה להחלטתו מיום 04.07.2021 (נספח ד לכתב ההגנה).

בית הדין הארצי אימץ את קביעותיו של בית הדין האיזורי, וקבע את הדברים הבאים: "נזכיר בקשר לכך כי בהליך קודם הצהירה המערערת באופן מפורש כי לא חיה מעולם עם המנוח; גם אם הצהרה זו ניתנה בשנת 2000, היא עומדת בסתירה חזיתית לגירסתה של המערערת כפי שניתנה בהליך הנוכחי לגבי מערכת היחסים בינה לבין המנוח לאורך השנים. לכך התווספו הצהרות נוספות, הן של המערערת והן של המנוח, בפני המוסד וגורמים נוספים, לפיהן כל אחד מהם חי בנפרד.

...

אשר על כן, טענת ההתיישנות לגבי שאלת בחינת הזכאות מחדש נדחית.

התביעה נדחית.

על אף שהדברים הוסברו למשיבה במעמד הדיון, ומשמדובר בהליך מן הביטחון הסוציאלי החלטנו לא ליתן צו להוצאות.

הנתבעת מצדה הכחישה בכתב ההגנה כל חבות, וטענה כי דין התביעה סילוק על הסף מחמת מניעות הואיל ומבוטחי התובעת (אטלני) הם קרובי מישפחה מדרגה ראשונה של מבוטח הנתבעת (גולד), והוראות סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח שוללות זכות תיחלוף "אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת מישפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם." הואיל ולצורכי שבוב נכנסת התובעת בנעלי מבוטחיה – לטענת הנתבעת, גם היא מנועה מהגשת התביעה.

לטענתם האש לא פרצה בשל מעשיהם ולכן ביקשו כי ההודעה שהוגשה נגדם תדחה.

לטענתה, ככל שלא תקבע מניעותה של התובעת בנסיבות, תיתקבל תוצאה אבסורדית לפיה עומדת למבוטח זכות תביעה כלפי עצמו.

ואולם גם אם עסקינן בהשכרת חלק מדירה (וכאמור הדבר לא הוכח), ככל שלמשכיר שרכש לעצמו פוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי אין אחריות נזיקית על הנזק, פרשנות מרחיבה הרואה בשוכר המשנה כמבוטח מקום שאין כל אזכור לעניין זה בהסכם השכירות עצמו עלולה לטמון בחובה החצנות שליליות בלתי רצויות, ובהן למשל: תימרוץ שוכרים לנהוג באדישות ביחס לנזקים אפשריים כתוצאה מאופן שימושם במושכר; הגדלת ההסתברות להתרחשותם של מקרי ביטוח הכוללים נזקים לצדדים שלישיים; העלאת פרמיות הביטוח למשכירים, ולמעשה מתן "פרס" לשוכרים רשלנים ומזיקים.

סעיף 4 להנחיות מיום 9.12.1998 קובע כי: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה." כמו כן, בסעיף 4 להנחיות מיום 29.5.2002 צוין כי: "על פי ההכרעה העקרונית הנ"ל (הכוונה להנחיה מיום 9.12.1998 – מר"א), חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות חדשות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה." הנחיות אלו אומצו בפסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (04.05.2006) ונקבע כי יש ליתן להן את תוקפן הראוי, גם ביחס למכתבי דחייה הממוענים לצדדים שלישיים (ר' עוד למשל רע"א 2121/14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אייש (08.07.2014)).

...

סעיף 4 להנחיות מיום 9.12.1998 קובע כי: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה." כמו כן, בסעיף 4 להנחיות מיום 29.5.2002 צוין כי: "על פי ההכרעה העקרונית הנ"ל (הכוונה להנחיה מיום 9.12.1998 – מר"א), חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות חדשות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה." הנחיות אלו אומצו בפסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (04.05.2006) ונקבע כי יש ליתן להן את תוקפן הראוי, גם ביחס למכתבי דחייה הממוענים לצדדים שלישיים (ר' עוד למשל רע"א 2121/14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אייש (08.07.2014)).

סיכום מכל הטעמים שפורטו לעיל – דין התביעה כנגד הנתבעת איילון להידחות, וזאת מהטעם שלא הוכחה חבות נזיקית כלשהי של מבוטח הנתבעת, הקשורה סיבתית לנזקי מבוטחי התובעת, ומשחבותם המוכחת של השוכרים כהן לנזקי מבוטחי התובעת ממילא אינה מכוסה בפוליסה שהנפיקה הנתבעת.

עם דחיית התביעה ממילא נדחית עמה גם ההודעה לצדדים שלישיים.

עוד מכחישה הנתבעת את טענת התובע ביחס לשכרו היומי וטוענת כי קיבל שכר כמפורט בתלושי השכר, שהם אותנטיים ונכונים (ר' סעיפים 6-7 לכתב ההגנה).

אף לעניין מתן ההודעה המוקדמת, לא הייתה לנתבעת אפשרות אמיתית להמשיך בהעסקת התובע בשל אותה מניעות בטחונית.

בין היתר נקבע כי – "ככל שהעובד טוען כי החתימה המתנוססת על גבי טופס ההודעה לעובד אינה חתימתו, על המעסיק להוכיח כי אכן העובד חתם על הטופס, ולא מוטל על העובד הנטל להוכיח, ובודאי לא נטל מוגבר כפי שקבעו חלק מהמותבים בערעורים שלפנינו, כי חתימתו זויפה. מדובר במחלוקת עובדתית, ולכן ההכרעה בה היא על יסוד מארג הראיות הקונקרטי, לרבות הערכת מהימנותם של עדים. ככל שבידי בית הדין לקבוע ממצא פוזיטיבי בנוגע לאותנטיות החתימה אזי יינתן למימצא זה המשקל ההולם. לצורך החידוד המחשבתי נניח כי בית הדין סבור שכפות המאזניים מעויינות בכל הנוגע לטענת זיוף החתימה. במצב זה וכיוון שהחתימה ממילא אינה מרכיב מהותי בטופס ההודעה לעובד, אלא אמצעי ראייתי, אזי ככל שלא עלה בידי המעסיק להוכיח את אותנטיות החתימה - יש להשקיף על המסמך כנטול חתימה. ההכרעה לגבי אותנטיות המסמך טופס ההודעה לעובד או לגבי מסירתו לעובד תהא בהתאם למארג הראייתי בכללותו לרבות מהימנות העדים" מאחר שאין חולק כי התובע הועסק ע"י הנתבעת החל משנת 2013 ואילו המסמך נושא תאריך 19.11.2015,לאור העובדה כי התובע טוען כי לא חתם על המסמך, וכאשר הנתבעת לא זימנה עדים לעניין זה או סיפקה הסברים בנוגע לשיטה הנוהגת ביחס למסירת הודעות כאמור, נותרו כפות המאזניים בשאלה זו מעוינות.

לבד מהעובדה כי על פניו עולה כי רכיב זה נזנח ע"י התובע בסיכומיו, הלכה פסוקה היא כי מדובר ב"זכות בעין" הנלווית לעבודה ולפיכך לא ניתנת לפדיון ללא הוראה מפורשת עם סיום יחסי העבודה (ר' דב"ע (ארצי) לז/ 3-131 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים פ"ד, טו (1), 305, 312; ע"ע (ארצי) 300080/98 כהן אברהם – גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, ניתן ביום (13.9.01).

...

כפועל יוצא, תביעתו ברכיב זה נדחית.

משכך – אף התביעה ברכיב זה דינה להידחות.

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל.

הסעדים המבוקשים בתביעה הנם 5,000 ש"ח בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה; 46,055 ש"ח בגין אי-ביצוע הפרשות מעבידה לקרן הישתלמות; 9,125 ש"ח בגין הפרישי דמי הבראה (הסכום שבכתב התביעה היה גבוה יותר, והתובעת הודיעה לבית הדין על הפחתתו עוד לפני שלב ההוכחות); 18,860 ש"ח בגין הוצאות נסיעה; ו- 18,288 ש"ח בגין הפרישי פצויי פיטורים.

בנוסף, לפי הבנתנו, אכיפת איסור דתי (במקרה זה האיסור על ריבית) הנה כפיה דתית, וזו בתורה הנה סוג של אפליה מטעמי דת. עד הנתבעת חבר הוועד נישאל לענין זה בעמ' 20 (שורה 11) לפרוטוקול: "ש. תסכים שלא כל האנשים הם דתיים באותה מידה."(?), והשיב "ת. זה עניין פנימי שלי." [3: ראו מ. פסטרנק, משפט העבודה, פרק 10.1.5, תחת הכותרות "הוראות אישיות, חוזיות וזכויות מוקנות - שינוי על ידי הסכם קבוצי", "ויתור צדדים להסכם קבוצי על זכויות עובדים מכוחו - וטענת 'מניעות' קיבוצית", ו"ויתור בהסכם קבוצי על זכויות מכוח חוק מגן - סעיף 21 לחוק".

זאת משום שהחלטת המוסד לביטוח לאומי, אינה מהוה מעשה בית דין כלפי הנתבעת.

עניינו של הסעיף הוא התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו.

התובעת הגישה תלושי שכר עם תצהירה, ובהם יש פירוט של גובה השכר ורכיביו, מהם ניתן לחשב את גובה הזכאות הנ"ל. הכחשה כללית לענין זה מצויה בסעיף 29 לכתב ההגנה, שם גם נטען כי כל פצויי הפיטורים הופרשו לקופת הגמל.

זאת, בתיקונים הבאים: ראינו בתחילת הפסק כי יחסי העבודה נמשכו 6 שנים, שלושה חודשים, ו- 19 יום, כלומר 6.3 שנים.

...

אנו מקבלים את טענת התובעת.

מבחינה דיונית, לא מצאנו בכתב ההגנה טענת קיזוז, ועל כן אין בידינו לפסוק סעד לענין זה. בסעיף 23 לתצהיר חבר הועד, מופיעה דרישה, אך אנו פוסקים כי אין די בכך כדי לתקן את התביעה ואת חזית המחלוקת.

סוף דבר אנו מקבלים את התביעה בחלקה, ופוסקים את הסעדים הבאים: פיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד, בסך 5,000 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין; בגין אי-ביצוע הפרשות לקרן השתלמות, סך של 41,121 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 10.6.2016; בגין אי-תשלום דמי הבראה, אנו פוסקים את הסכומים הבאים: 2,989 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.7.2014; 1,411.92 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.7.2017; 3,888 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.7.2019; 622.05 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.11.2019; מן הסכומים שנפסקו בגין דמי הבראה יקוזזו סך 14 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.15 עד למועד הקיזוז וכן סך 28 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית 1.8.2016 עד למועד הקיזוז.

בית הדין האיזורי לעבודה נצרת סע"ש 28880-10-20 לפני: כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס נציג ציבור (עובדים): מר אלי אבוטבול נציג ציבור (מעסיקים): עמירם רבן התובע עאמר סלימאן ע"י ב"כ: עו"ד חביב חורי הנתבעת קופת חולים כללית מחוז צפון ע"י ב"כ: עו"ד מיכל גריידי פסק דין

במסגרת כתב הגנתה הכחישה קופת חולים כללית (להלן - כללית או הנתבעת) את טענות התובע בנוגע לזכאותו לקבלת תשלום כלשהוא ממנה.

להלן הפלוגתות בהן עלינו להכריע: האם יש לדחות את התביעה על הסך מחמת שהוי ומניעות? האם התובע זכאי להשלמת שעות נוספות? האם התובע זכאי לגמול בדיקות זיעה? האם התובע זכאי לתשלום בגין תנאים סוצאליים וחלף הפקדות לקרן פנסיה? האם התובע זכאי לפצוי בגין עוגמת נפש? להלן נדון בפלוגתות לפי סידרן; האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שהוי ומניעות? הנתבעת טענה כי העילות הנתבעות קמו לכל המאוחר בשלהי שנת 2007.

לראיה, הונפק לו תג מטעם בית חולים העמק הנושא את הכותרת "אחראי מעבדה בסניף". זכרון הדברים לא היתייחס כלל להקף משרה כתנאי לקבלת מלוא הזכאות לתוספת שעות נוספות ולמעשה זו תוספת כללית שניתנת עבור תפקיד.

וראו לעניין זה ע"ע (עבודה ארצי) 367/03 רונית סעדיה - שרות התעסוקה (נבו 20.05.2004) - "הלכה פסוקה היא כי עבודה בשעות נוספות אינה בגדר זכות המגיעה לעובד וההופכת במשך הזמן לחלק מתנאי העבודה שהעובד יכול לכפות על מעבידו גם כשהוא אינו רוצה בעבודת שעות נוספות (תב"ע י-ם לה/16-9 אפרים זיזי - מ"י (לא פורסם); דב"ע מז/4-4 מ"י - ההסתדרות הכללית, פד"ע יח, 303; דב"ע מו/113-3 עירית תל-אביב יפו – ניסן גפני, פד"ע כ 1; דב"ע מט/138-3 חיים שוורץ - עירית תל-אביב יפו, פד"ע כא 174; ס"ק (בש) 1047/02 מועצת פועלי אשקלון - עריית שדרות (לא פורסם). היוזמה והסמכות להעסקה בשעות נוספות נתונות בידי המעביד. קרי, השעות הנוספות מוקצות לעובדים בהתאם לצרכי המעביד המשתנים מעת לעת במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלו" דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו, כפי שציינו קודם, מעיון בהחלטה בדבר הפסקת עבודת התובע (נספח 6 לתצהיר של מר ברום), עולה כי ההחלטה בדבר סיום העסקתו הייתה, בין היתר, על רקע ביצוע בדיקות זיעה בשעות עבודה רגילות תוך דיווח כוזב כי בוצעו לאחר שעות בעבודה הרגילות וקבלת תשלום כפול.

וראו ע"ע 419/07 מדינת ישראל, משרד המסחר והתעשייה - יעל חן (פורסם בנבו,3.11.08)- "ככלל, הלכה היא כי פיצוי בגין עגמת נפש 'לא יינתן כדבר שבשיגרה אלא במקרים הקיצוניים'. כי יש לבחון את טיב הפגיעה בעובד וחומרתה ביחס 'להוראות החקיקה בנוגע לשעור הפצוי ללא הוכחת נזק' וביחס למיתחם גובה הפצוי שנפסק ברכיב זה, במסגרת שיקול דעתו של בית הדין בקביעת פיצוי על נזק שאינו ממוני, שלא במסגרת הוראות חקיקה מיוחדות ...ודוק. הפצוי בגין עגמת נפש אינו בבחינת פיצויים עונשיים. תכליתו לפצות על היתנהגות קיצונית של המדינה אשר ללא ספק גרמה נזק לא ממוני יוצא דופן לעובדת". ככלל, פיצוי בגין עוגמת נפש ניתן בעבור תחושת הפגיעה של אדם.

...

להלן הפלוגתאות בהן עלינו להכריע: האם יש לדחות את התביעה על הסך מחמת שיהוי ומניעות? האם התובע זכאי להשלמת שעות נוספות? האם התובע זכאי לגמול בדיקות זיעה? האם התובע זכאי לתשלום בגין תנאים סוציאליים וחלף הפקדות לקרן פנסיה? האם התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש? להלן נדון בפלוגתאות לפי סידרן; האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי ומניעות? הנתבעת טענה כי העילות הנתבעות קמו לכל המאוחר בשלהי שנת 2007.

דיון והכרעה מקום בו נדחו טענות התובע בדבר הפרשי שכר, הרי שמכלל נדחית תביעתו להפקדות פנסיוניות בגין אותם רכיבים.

בענייננו, מעבר לכך שהתביעה נדחתה, דבר המצביע על היעדרה של התנהלות פוגענית; מצאנו רלוונטיות לעובדה שהתובע עודו מועסק על ידי הנתבעת וכי זו באה לקראתו כברת דרך עת השיבה אותו לעבודתו לאחר פיטוריו.

11 סוף דבר- התביעה נדחית.