ביום 6.12.2015 ניתנה הכרעת דין מפורטת, במסגרתה נקבע כדלקמן:
הנתבע זוכה מ-11 עבירות של סיוע לכניסה לישראל בנגוד לחוק הכניסה לישראל (פרטי אישום 15, 17, 19, 21, 23, 25, 27, 29, 31, 33 ו-35 לכתב האישום המתוקן);
הנתבע הורשע בבצוע שלוש עבירות שעניינן לקיחת שוחד (פרטי אישום 1, 5 ו-13);
ג. הנתבע הורשע בעבירה של זיוף (פרט אישום 2);
הנתבע הורשע ב-15 עבירות שעניינן חריגה מסמכות עד כדי סיכון ביטחון המדינה (פרטי אישום 3, 6, 8, 10, 14, 16, 18, 20, 22, 24, 26, 28, 30, 32 ו-34);
הנתבע הורשע בארבע עבירות של סיוע לכניסה לישראל (פרטי אישום 4, 7, 9 ו-11);
הנתבע הורשע בהלנה, העסקה והסעה שלא כדין, בנגוד לחוק הכניסה לישראל (פרט אישום 12);
ז. הנבתע הורשע בעבירה של קבלת דבר במירמה (פרט אישום 36);
הנתבע הורשע בעבירה של מירמה והפרת אמונים (פרט אישום 37);
הנתבע הורשע בשתי עבירות שעניינן היתנהגות שאינה הולמת בנגוד לחוק השיפוט הצבאי (פרטי אישום 38-39).
בהקשר זה ציין בית הדין הצבאי כי:
"ראשית, חומרת הפגיעה נובעת מדרגתו, תפקידו ומעמדו של הנאשם. ... קבלת שלמונים בתמורה לקבלת היתרי כניסה לישראל פוגעת פגיעה אנושה בשמו הטוב ובתדמיתו של צה"ל ושוחקת את דימוי הצבא, מפקדיו וחייליו, בעיני הפלסטינאים הנזקקים לשירות המנהל האזרחי. גם האמון שניתן בצה"ל ובממלאי התפקידים בו על-ידי החברה כולה עלול להפגע פגיעה של ממש, שעה שמופקד הנאשם גם על ביטחונה של המדינה ותושביה והוא מועל באמון זה. למותר לציין כי במסגרת סמכויותיו של הנאשם מקופלת אחריות מן המעלה הראשונה להקפיד בעיניין ההיתרים קלה כבחמורה, על מנת שלא לסכן את ביטחון תושבי מדינת ישראל. כפי שקבענו בהכרעת הדין, הנאשם הבין היטב את האחריות המוטלת עליו והכיר את השלכותיה של הסטיה ממנה, שכן פעל על מנת לטשטש ולהסוות את ביצוע העבירות.
כך עולה ממספר פרטי האישום, התקופה בה בוצעו העבירות, חומרת העבירות בהן הורשע, הכוונה שלוותה את מעשי העבירה והפגיעה הקשה בערכים חברתיים חשובים ומוגנים (אמון הציבור, בטחון המדינה, מיכסת מקבלי האשרות לתיירות ועוד) – כמפורט בהכרעת הדין ובגזר הדין.
...
בית המשפט לא דן בשאלות אלה שכן קבע כי דין הטענה להידחות בכל מקרה, שכן:
"משטענת אכיפה בררנית נטענת תחת המטריה של הגנה מן הצדק, הרי ניתן לשעות לה רק אם בקיומו של ההליך חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807 (2005) (להלן: עניין בורוביץ)). בית משפט זה הכיר אמנם באפשרות כי טענת אכיפה בררנית תתקבל מקום שבו ההבדלים באכיפה אינם נובעים משיקולים זרים, מהפליה מכוונת וזדונית או מחוסר תום לב (רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (31.10.2018) (להלן: עניין ורדי); ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (10.9.2013); עניין בורוביץ, עמ' 814); ואולם נפסק כי מקום שבו הרשות פעלה בתום לב, טענת אכיפה בררנית תתקבל אך במקרים נדירים וחריגים (עניין ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר; עניין בורוביץ, עמ' 814). זאת ועוד, בית משפט זה קבע כי אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה בררנית, ככל שהיא נעשית משיקולים ענייניים (עניין הבי, פסקה 537; עניין בורוביץ, עמ' 814)".
בענייננו, לא ניתן לומר כי קבלת התביעה אינה מתיישבת עם תחושת הצדק או כי הונח בסיס ולו לכאורי לטענה בדבר שיקולים זרים שעמדו ביסוד ההחלטה להגיש את התביעה נגד הנתבע.
משכך, אני דוחה את הטענה לאכיפה בררנית.
ז - סוף דבר
מורם מהאמור עד כה כי התביעה מתקבלת.
