ממצאים עובדתיים בפסק דין כנגד נהג רכב המעורב בתאונה

יצוין, כי ביום 17.7.18 הגישו התובעים תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות כנגד שי ריטמן, בסיועה של הנתבעת, שהנה המבטחת של רכב (להלן: "הרכב") שבו לפי טענתו, נהג התובע 1 אברהם זיידן (להלן: "אברהם").

הסוגיה היא מי נהג ברכב המעורב בתאונה, אברהם או אחיו.

ממצא עובדתי, כי אברהם לא נהג ברכב, יוביל למסקנה, כי התביעה לחברת הביטוח נגועה במירמה ועל כן דינה להדחות.

כמו כן בגדר פסק הדין ת"ק (חיפה) 40818-07-18 נפסק: "בסרט שהוגש על ידי הנתבעים נראה אדם שאינו התובע 1 בא בדברים עם הנתבע 1, רעייתו וחיילת שנוכחת בארוע. אותו אדם מתייחס לתאונה ונוקט בלשון ממנה משתמע שהוא הנהג, כך: "אני לא נכנסתי", "תראי באיזה זווית אני נמצא", "אני לא צמוד, אני נוסע, תראי, אני מטר ממנו". בנוסף, החיילת שנוכחת בארוע פונה אל אותו אדם כאל הנהג ברכב.

...

מעל לצורך, אבהיר שאף אני צפיתי בסרטון האמור ומסקנתי היא כי לא התובע נהג ברכב אלא אחיו בשם יצחק משי.

" התוצאה היא שדין התביעה להידחות.

התובעים ישלמו לנתבעת, ביחד ולחוד, סך של 2,000 ש"ח הוצאות משפט תוך 20 יום מהיום.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' הרשמת הבכירה חן מאירוביץ) מיום 22.4.21 בתא"מ 26142-05-20 ולפיו התקבלה תביעת המשיב נגד המערערת באופן חלקי.

בדיון שהתקיים ביום 21.4.21 העידו התובע ומטעם חברת הביטוח העיד עד אשר היה הנהג ברכב המעורב בתאונה.כמו כן העיד בוחן מטעם חברת הביטוח.

זהו המקרה שבו פסק דין מושתת על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של ערכאה דיונית אשר ערכאה זו תתערב בהם רק במקרים חריגים ועם כל הכבוד אינני סבורה שהמקרה שלפנינו הוא החריג.

...

סכום ההוצאות במקרה דנן הוא אכן גבוה מהמקובל אך עדיין אינו חורג מהסביר ולפיכך, לא מצאתי לנכון להתערב גם בקביעה זו. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב) אמנם היה מקום לחייב את המערערת בהוצאות בשיעור גבוה גם בערכאה זו שכן אפשרתי למערערת לסגת מהערעור (ראה החלטתי מיום 18.10.21).

המערערת השתמשה בזכותה הלגיטימית שלא להיעתר להמלצתי.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 66339-03-16 לפני כבוד השופט רמי חיימוביץ התובעת קרנית – הקרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים הנתבעים 1. שעיב אלזיאדנה 2. הישאם בחירי 3. גיאד זיאדנה 4. מוחמד בחירי ב"כ התובעת עו"ד דוד בן חיים ב"כ נתבעים 1 ו-3 עו"ד יאסר אבו ג'אמה ב"כ נתבעים 2 ו-4 עו"ד אוהד פריאל פסק דין

כן נערך דוח של בוחן התנועה רס"מ יעקב פרטוש, שהגיע לזירה סמוך לאחר התאונה ובחן את הרכבים, השרידים (זכוכיות, פלסטיקים וכו'), כתמי הדם ויתר הממצאים, והגיע למסקנה כי הסוברו שנסע פגע במיצובישי "שהיה עומד כאשר הוא בולט 0.6 מטר לתוך נתיב הנסיעה ובהולך רגל שחצה את הכביש משמאל לימין. כתוצאה נהרג הולך הרגל". הבוחן בדק את מצב הכביש ואת זמני התגובה האפשריים מצד נהג הסבארו (נתבע 1) והגיע למסקנה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינת הפגיעה במנוח.

לשלמות התמונה נעיר כי הדיון בתיק התמשך בין השאר נוכח היתנהלות נתבעים 2 ו-4 שלא התייצבו לדיוני ההוכחות ואף ניתן נגדם פסק דין.

עד כאן לממצאים העובדתיים ומכאן למסקנות המשפטיות הוראת הדין הרלבנטית לענייננו היא סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד אשר קובע: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". בדיקת "מעורבותו" של כלי רכב בתאונה שכזו נעשית בשני שלבים – בשלב הראשון יש לבחון האם נעשה ברכב "שימוש" כהגדרתו בחוק או אם הארוע ניכנס לגדר אחת החזקות המרבות שבחוק.

...

המסקנה היא כי אפילו ביקשו להעביר את הרכב (דבר שלא הוכח) נתבע 4 מסר לידי נתבע 2 את הרכב בידיעה שהבעלות ברכב נשארת על שמו זה ושאין לרכב ביטוח (כאמור – הוא עצמו לא הראה כי ביטח את הרכב).

סוף דבר התובעת הוכיחה את נסיבות התאונה ואת התוצאה המזיקה.

התביעה מתקבלת כנגד כל הנתבעים.

האם המקרה שלפנינו נופל בגדר המקרים בהם יתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור פסק דין מרשיע, שניתן במסגרת הליך פלילי בבית המשפט לתעבורה, אגב הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, לאחר שהצדדים שם הגיעו להסדר טיעון וללא שהתקיים הליך הוכחות, כשבמסגרת הכרעת הדין הורשע הנאשם על-פי הודאתו, זאת שעה שמוגשת בקשתו להבאת ראיות לסתר בגדר תביעת שבוב שהגישה נגדו החברה המבטחת את הרכב הנפגע, ואשר בגדרה הוגשו הודעות לצדדים שלישיים ורביעיים בשל מעורבותם של מספר רכבים בתאונת הדרכים נשוא התביעה.

על פי הפסיקה, במצב בו הנאשם מודה בעובדות כתב האישום, ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו ובשל כך בגדר "ממצאים" שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט (5.11.1987)), והם יהיו קבילים אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט הפלילי (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן (23.10.1974); ע"א 4256/91 אררט חב' לביטוח בע"מ נ' יצחק שידלובסקי (15.2.1996)).

לאחר הסקירה לתיאורים השונים של נסיבות התאונה, לא מצאתי שיש בגירסאות הנהגים של הרכבים המעורבים כדי להוות טעם בר משקל המצדיק הבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע שניתן בעיניינו של הנתבע 1, שכן פסק הדין המרשיע הנסמך על עובדות כתב האישום מתייחס למישור היחסים שבין רכב הרנו פלאונס לבין רכב הפורד וההתנגשות שאירעה ביניהם בלבד, ומאחר ומדובר בתאונה בה היו מספר רכבים מעורבים, אין באמור כדי להוות קביעה לעניין האחריות לפגיעה שאירעה ביתר הרכבים המעורבים.

...

מנגד, טענה התובעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, המבטחת של רכב הרנו מאסטר, כי אין להיעתר לבקשה, מאחר ולמעשה מדובר בטענה הנוגעת לשאלת האשם התורם וחלוקת האחריות בגין התאונה הנדונה.

יוצא אפוא, בין אם הנאשם הורשע על סמך הודאתו ובין אם הורשע לאחר שמיעת ראיות, רואים את סעיפי כתב האישום בגינם הורשע כמוכחים כלפיו וניתן להגיש את פסק הדין הפלילי כראייה בהליך אזרחי.

על יסוד כל האמור, הבקשה להביא ראיות לסתור, נדחית בזה.

לאור המסקנה אליה הגעתי, יישאו בהוצאות הבקשה וישלמו לפניקס, איילון ומנורה סכום כולל של 1,200 ₪, לכל אחת (ובסה"כ 3,600 ₪).

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש המשיב כאן נגד המערערת בתאד"מ 65464-03-22 (להלן: "התביעה").

במכתב דחיית התביעה הודיעה המערערת למשיב כי היא מסירה את הכסוי הבטוחי לרכב שהיה במועד הרלוואנטי ודוחה את תביעתו משום: מימצאי חקירה העלו שהתאונה והנזק נגרמו בנסיבות אחרות מהנטען על ידי המבוטח.

פסק דין בית משפט קמא בפסק הדין התקבלה תביעת התובע ונקבעו עובדות ומסקנות משפטיות, כדלקמן: טענות המערערת למעשי מירמה ומסירת מידע כוזב מצד המבוטח בנוגע לנסיבות ארוע התאונה לא הוכחו.

מדובר בעדות שמועה של מי שאוסף ראיות, לרבות מפי המעורבים בתאונה.

כאמור אין מקום להתערב או לשנות קביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת, ומשטענות המבטח לא הוכחו, על פי קביעות מנומקות של ערכאה מבררת, פסק הדין נכון ואין להתערב בו. זאת ועוד, במקרה דנן יש תחולה לאמור בסעיף 19(1) לחוק חוזה הביטוח, השולל זכאות המבטח לשלם תגמולים מופחתים או שולל זכאותו לא לשלם תגמולים כלל, אם השינוי בפוליסה (במקרה דנן – מתן היתר להשתמש ברכב לנהג שאינו מוזכר בפוליסה) לא השפיע על קרות הנזק או על חבות המבטח או על היקפה.

...

עסקינן בתשלום עבור נזק שנגרם לרכב בחניה, הא ותו לא, כל הרחבה נוספת בדרך פרשנית, שמטרתה מניעת תשלום תגמולים על פי הפוליסה, אינה נכונה, ובשל כך דין טענות ב"כ המערערת להידחות.

סיכום לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות, וכך אני מורה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות ההליך בסך כולל של 6,500 ₪, וזאת בתום 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.