נטען כי אפילו אילו הייתה מתקבלת עמדת הנתבעת כי נקבעה הלכה בע"א איסמאעיל, מימצאי פסק הדין לא חלים על התיק דנן ממספר טעמים: ראשית, משום ששני הצדדים הסכימו לדרך חישוב של אחוז משווי החלקה שנה אחר שנה, כעולה מכתב ההגנה של הנתבעת ומחוות הדעת הראשונה שהוגשה מטעמה.
נטען שאין לתת כל משקל לתצהירו של נתי פרי שכן ההצהרות בו אינן מידיעה אישית אלא מהוה עדות מפי השמועה.
בת"א 29064-07-15 עבאד נ' מנהל מקרקעי ישראל (31.8.16) צוינו הדברים הבאים:
"השחקן הראשי בשוק המקרקעין, האחראי למרבית עיסקאות החכירה המבוצעות בישראל היא רשות מקרקעי ישראל. לפי הראיות שבפני, במקרה של פלישה היא דורשת וגובה דמי שימוש ראויים לפי 6% משווי הקרקע, משמע הרשות סבורה שאלו הם דמי שימוש ראויים. העובדה שהרשות מסכימה להחכיר בהסכם לפי 5% משווי הקרקע אינה אומרת שאלו הם דמי השמוש הראויים, אלא שזו הסכמת הרשות למרות שדמי השמוש הראויים גבוהים יותר. יש להסיק מכך הודאה של הרשות, היא הנתבעת בפני, שיש לשום את דמי החכירה האבודים לפי 6%. אפילו לא נפרש את מעשיה כהודאה יש לפסוק לפי 6% מכוח הערכת השמוש המיטבי שיניב את הערך הגבוה ביותר, ושנמצא כי יש בשוק עיסקאות לפי 6%, אני קובע שיעור זה כדמי חכירה אבודים משווי הקרקע בכל שנה".
כפי שציינתי לעיל, פסק הדין בעיניין איסמאעיל לא ביטל הילכות קודמות של בית המשפט העליון, ובכלל זה ההלכה שניתנה בעיניין אסדי לפיה יש לגזור דמי חכירה אבודים בשיעור של 6% משווי הקרקע, הלכה שאושרה גם בדנ"א 10038/16 מדינת ישראל נ' אסדי (15.08.17), ואף לא ביטל את ההלכה בעיניין פאטמה עיסא.
...
יתרה מכך, הלכה היא שבית המשפט יאמץ את חוות דעת המומחה הממונה על ידו, למעט במקרים בהם קיימים טעמים חריגים ונימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן. לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בחוות הדעת הגעתי למסקנה כי אין בנמצא טעמים חריגים כאמור, ויש לאמץ את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, אשר העמיד את שיעור דמי החכירה על 6% לשנה.
בת"א 29064-07-15 עבאד נ' מנהל מקרקעי ישראל (31.8.16) צוינו הדברים הבאים:
"השחקן הראשי בשוק המקרקעין, האחראי למרבית עסקאות החכירה המבוצעות בישראל היא רשות מקרקעי ישראל. לפי הראיות שבפני, במקרה של פלישה היא דורשת וגובה דמי שימוש ראויים לפי 6% משווי הקרקע, משמע הרשות סבורה שאלו הם דמי שימוש ראויים. העובדה שהרשות מסכימה להחכיר בהסכם לפי 5% משווי הקרקע אינה אומרת שאלו הם דמי השימוש הראויים, אלא שזו הסכמת הרשות למרות שדמי השימוש הראויים גבוהים יותר. יש להסיק מכך הודאה של הרשות, היא הנתבעת בפני, שיש לשום את דמי החכירה האבודים לפי 6%. אפילו לא נפרש את מעשיה כהודאה יש לפסוק לפי 6% מכוח הערכת השימוש המיטבי שיניב את הערך הגבוה ביותר, ושנמצא כי יש בשוק עסקאות לפי 6%, אני קובע שיעור זה כדמי חכירה אבודים משווי הקרקע בכל שנה".
כפי שציינתי לעיל, פסק הדין בעניין איסמעיל לא ביטל הלכות קודמות של בית המשפט העליון, ובכלל זה ההלכה שניתנה בעניין אסדי לפיה יש לגזור דמי חכירה אבודים בשיעור של 6% משווי הקרקע, הלכה שאושרה גם בדנ"א 10038/16 מדינת ישראל נ' אסדי (15.08.17), ואף לא ביטל את ההלכה בעניין פאטמה עיסא.
לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה באופן בו הנתבעת תשלם לתובעת את דמי החכירה בהתאם לקביעת מומחה בית המשפט, דהיינו 836,014.75 ₪ שהם 1/4 משווי החלקה כולה על פי חישוב אריתמטי פשוט, וזאת בהתאם לחלקה היחסי של התובעת במקרקעין.
