מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

ממצאי מהימנות עדים ממשפט אחד אינם מחייבים במשפט אחר

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2023 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

כעולה מגירסתו כפי שהוא עצמו מסר לחוקר, כאמור, הרי הנגרר, בדמות הקרוון, עמד, עוד קודם לכן, ללא תזוזה ובמצב נייח באופן ששמש ללינה או מנוחה של אחד הפועלים בחנייה שבסמוך לביתו של חברו מר מ.ב. במושב בית עזרא, כפי שגם עולה כי הקרוון היה מחובר דרך קבע למערכות החשמל והמים, וכי הוא ידע מבעוד מועד על אודות התקלה במערכת המיזוג ונסע במיוחד למעוז חפצו במושב בית עזרא במטרה ברורה לתקן את התקלה, כל זאת לאחר שאף נועץ באיש מיקצוע מתאים אשר להיבטים הטכניים של פעולת התיקון, וזאת בנגוד מוחלט לעדותו בבית המשפט.
מלבד העובדה כי עדות החתן היא בגדר עדות בעל עניין בתוצאות המשפט, בשל זיקתו המובהקת לתובע, הרי בחינת עדותו לגופה מוליכה לתוצאה בדבר דחיית התביעה אף בחינת עדותו של חתנו של התובע, מלמדת כי מלבד העובדה כי ניכר שמדובר בעדות של עד לא אובייקטיבי ובעל עניין בתוצאות המשפט, בשל זיקתו המובהקת לתובע, הרי בחינת עדותו לגופה מלמדת כי מדובר בעדות מגמתית, מסויגת, הססנית, ולא מהימנה באופן שלא ניתן לבסס עליה ממצאים כלשהם.
לצד האמור, מן הראוי להזכיר כי אפילו בא כוחו של התובע, קודם הפסקת הייצוג המשפטי, הביע באורח לא מחייב את דעתו הלא נוחה, בהנתן התבצרותו של התובע בעמדתו בדבר המשך ההליכים, חרף נורות אזהרה בוהקות אשר לסכויי התביעה הקלושים, בעיקר אמורים הדברים נוכח מימצאי דו''ח החקירה שלא הותירו כל ספק כי עדותו של התובע בבית המשפט, היא במקרה הטוב, עדות כבושה, ובמקרה הפחות מכך, עדות שקרית, בלשון ההמעטה, שנולדה אך בדיעבד, יש מאין, במגמה ברורה לחסות בכל מחיר תחת הוראות חוק הפלת''ד, ולהפיח את רוחו של יסוד השמוש בדמות "טפול או תיקון דרך". סבורני כי קביעות כב' השופט שטיין במסגרת ע''א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם במאגרים משפטיים, 1/5/19) רלבאנטיות עד מאוד לעניינינו.
אומנם, חככתי בדעתי שלא לחייב את התובע בהוצאות, דא עקא, נוכח כל אשר פורט, והעובדה כי מדובר בתיק שלא היה אמור להגיע לפתחו של בית המשפט, לצד העובדה כי בית המשפט המליץ, פעם אחר פעם, לתובע לשקול את עמדתו אשר להמשך ההליכים בתיק, וזאת לנוכח הקשיים שנתגלו לאורך הדרך הארוכה שבה התובע צעד, ראיתי לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום מתון של 5,000 ש''ח, הגם שהיה מקום לפסוק סכום גבוה בהרבה.
...
לצד האמור, מן הראוי להזכיר כי אפילו בא כוחו של התובע, קודם הפסקת הייצוג המשפטי, הביע באורח לא מחייב את דעתו הלא נוחה, בהינתן התבצרותו של התובע בעמדתו בדבר המשך ההליכים, חרף נורות אזהרה בוהקות אשר לסיכויי התביעה הקלושים, בעיקר אמורים הדברים נוכח ממצאי דו''ח החקירה שלא הותירו כל ספק כי עדותו של התובע בבית המשפט, היא במקרה הטוב, עדות כבושה, ובמקרה הפחות מכך, עדות שקרית, בלשון ההמעטה, שנולדה אך בדיעבד, יש מאין, במגמה ברורה לחסות בכל מחיר תחת הוראות חוק הפלת''ד, ולהפיח את רוחו של יסוד השימוש בדמות "טיפול או תיקון דרך". סבורני כי קביעות כב' השופט שטיין במסגרת ע''א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם במאגרים משפטיים, 1/5/19) רלבנטיות עד מאוד לעניינינו.
שקלול מכלול השיקולים שפורטו לעיל, הביאני למסקנה הברורה מאליה שיש להורות על דחיית התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות.
אני מורה איפוא על דחיית התביעה, תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ש''ח אשר ישולמו לנתבעת בתוך 30 יום שאם לא כן סכום ההוצאות יישא ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

בהליך תיק פשעים חמורים (תפ"ח) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

הסניגור בעמוד 7 לסיכומיו מפנה לע"פ 44/81 מויאל נגד מדינת ישראל (19.1.1982) בו נקבע כי על בית משפט להזהיר עצמו הזהר היטב שמדובר בשותף או מעורב בדבר עבירה, ואני אוסיף ואפנה לע"פ 7659/15 הרוש נגד מדינת ישראל (20.4.2016): "מעמדו של העד כשותף לעבירה מחייב את הערכאה הדיונית לבחון בזהירות ובקפדנות את גירסתו, וכמובן שיש לידרוש לעדותו תוספת ראייתית מסוג חזוק, שנועדה לאמת את עדותו של השותף.... הרשעה על סמך עדות יחידה של שותף לעבירה, ובעניינו – עדותו של רבין, מחייבת תוספת ראייתית בדמות "דבר לחיזוקה.... תוספת ראייתית מחזקת נועדה לאמת פרטים עובדתיים מרכזיים הכלולים בעדות היחידה, וזאת באמצעות ראיות חיצוניות, ודי בכך בכדי לענות על הקושי המובנה, הנעוץ בהרשעת נאשם על סמך עדות שותפו לעבירה, בלבד". ואכן כך עשיתי, בחנתי בזהירות את כל אחת מעדויות המעורבים ובראש ובראשונה עדותו של אמל.
ראו לעניין זה פסק דינה של כב' הנשיאה חיות בע"פ 6937/17 מדינת ישראל נגד יוסף (11.10.2018): "בית משפט זה פסק לא אחת כי מימצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בהליך פלילי אחד אינם יכולים לשמש כראיה בהליך פלילי אחר וזאת גם כאשר הנאשמים באותם הליכים היו שותפים לדבר עבירה ועומדים לדין בגין אותם האירועים...עוד נפסק כי עצם העובדה שניתנו הכרעות סותרות בהליכים שונים העוסקים באותו המקרה, אף שאינה רצויה, אינה מצדיקה היתערבות של ערכאת העירעור, מקום שבו השוני בתוצאה נובע משוני בתשתית הראייתית שנפרסה בכל אחד מן ההליכים". מיותר לציין כי התשתית הראייתית שונה בשני ההליכים מעצם העובדה כי הנאשם לא העיד בהליך האחר, וסתירה בין הכרעות הדין לא קיימת עת לא שלל בית המשפט בהליך האחר קיומו של רצח, אלא רק את אחריותו של אמל שלא ירה ולא ידע על פי עדותו כי הנאשם עומד לירות באותו מעמד.
...
באשר לשאלה מי היה היורה, אמל או הנאשם – אף כאן סבורני כי המאשימה אכן הצליחה להוכיח בתום ההליך הארוך שבפנינו שהנאשם היה היורה ואמל היה הנהג.
המדובר ב-3 יריות עוקבות, ובהקשר זה הקביעה לגבי 3 עד 4 יריות מבוססת על העדויות של השניים אשר היו ברכב במועד ביצוע הירי ולמרבית המזל לא נפגעו כפי שנפגע המנוח, ובאלו הנסיבות סבורני שהוכח מעבר לכל ספק סביר שאכן הייתה כוונת קטילה (וראו את ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 41 ((07.03.2012, באשר לשימוש בכלי נשק קטלני כגון אקדח וביצוע ירי מטווח קצר).
הערה אחרונה מתייחסת לכך שאמל הורשע בהריגה "בלבד", וזאת לעומת המסקנה אשר אליה אנו מגיעים בתיק זה. אינני סבורה שיש מניעה זו או אחרת לגבי האפשרות להגיע למסקנה האמורה.

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2023 בעליון נפסק כדקלמן:

כפי שציין בית המשפט קמא, בעת שנמלט המערער מן הארץ היה ביכולתו להניח שההליך הפלילי יוסיף להתנהל בהעדרו, וכי במסגרת זו יישמעו עדים וייקבעו ממצאים העשויים להשפיע במידה כזו או אחרת על הדיון בעיניינו.
המערער מיתמקד בהכרעת הדין שניתנה ביחס לאותם נאשמים אחרים – ממנה עולה, לגישתו, כי המותב קבע ממצאים וגיבש דיעה גם בנוגע אליו ולעבירות המיוחסות לו. בהקשר זה נקבע לא אחת כי העובדה שמותב הכריע בעיניינם של חלק מהנאשמים בפרשה מסוימת, אינה מקימה כשלעצמה עילה לפסילתו מלדון בעיניינו של נאשם נוסף שדינו טרם הוכרע – וזאת אף כשמדובר במסכת עובדתית דומה, וכשאותם העֵדים מעידים ביחס לכל הנאשמים (ראו, למשל: ע"פ 7248/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 והאסמכתאות שם (28.9.2017); [ע"פ 1179/94](http://www.nevo.co.il/case/17910925) אשכנזי‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 320, 328-326 (1994) (להלן: עניין אשכנזי)).
האם בעניינינו תוכןּ הכרעת הדין ביחס לנאשמים האחרים מקים עילת פסלות בשל חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984)? ראשית אציין כי מקובלת עליי הבהרת חברי ההרכב לפיה יש להבחין בין התרשמותם מעדי התביעה "באופן כללי, ברמת המקרו", ובין הקביעות הפרטניות הנוגעות למהימנות העדים בזיקה לכל אחד מן האישומים והנאשמים.
] הרשעתו של אסרף אינה מחייבת מיניה וביה הרשעתו של המערער, בפניו פתוחה עדיין האפשרות להוכיח את אמינותו, צדקת גרסתו תוך ערעור גרסתו של עד המדינה, ושלילת מהימנותו של זה מול עדותו שלו" (שם, בעמ' 716 ו-719-718).
...
בנסיבות אלו מקובלת עליי קביעתם של חברי ההרכב, אשר לא נסתרה על ידי המערער, לפיה קיימת בהליך "אבחנה ברורה בין עובדות שנקבעו לגבי האירוע הפלילי בכללותו [...] ובין חלקו של כל אחד מהנאשמים באירוע ומידת אשמתו" (פסקה 12 להחלטת הפסלות).
סיכומם של דברים – אין בידי לקבל את הטענה כי הקביעות שבהכרעת הדין יוצרות, כשלעצמן, חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.
בנסיבות אלו, לא שוכנעתי גם לגופם של דברים כי עלה בידי המערער להראות שדעתם של חברי ההרכב "ננעלה" ביחס אליו או למעשים המיוחסים לו. מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין מהיר (תא"מ) שהוגש בשנת 2022 בשלום רחובות נפסק כדקלמן:

הנתבע עצמו משיב לתובע שהוא אינו חייב לרכוש את המכולות כדלקמן – "רוצה טוב לא רוצה גם טוב". כלומר: הנתבע מבהיר לתובע כי אף לא אחד כופה עליו לרכוש את המכולות, ועליו לפעול בעיניין בהתאם לשיקול דעתו.
לעניין זה ר' למשל הקביעה של כב' השופטת מרים נאור (כתוארה אז) בע"א 9817/02 וינשטין נ' ברגמן (פורסם בנבו, 16.6.05, פיסקה 15) כדלקמן: "דעתי היא כי לא ניתן באמצעות פסקי דין שניתנו בין צדדים אחרים להוכיח עובדות בהליך שבפנינו.... פסק דין בענין אחד הוא עדות סברה לגבי ענין אחר. לעולם על השופט להכריע בדין על סמך הראיות המובאות בפניו. בע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל נ' פולק, פ"ד כז (1), 768 הסביר השופט מ' לנדוי כי "במשפט השני ... רשאים הצדדים לפסק בו ייחתך הדין על-סמך המסקנות אליהן הגיע אותו שופט שבפניו התברר המשפט, ומסקנות אלה צריך שתהיינה מושתתות על עדויות שגבה אותו שופט עצמו". מעבר לכלל המשפטי שפסק דין בעיניין אחר הוא בגדר עדות סברה במשפט אחר,.
"העובדות והמסקנות בעיניין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחר אינן קבילות כלל במשפטו של המערער. יש גם הגיון בכלל האמור של דיני הראיות. ההתרשמות של השופט מאמינותו של עד צריכה לנבוע מנתונים שבפניו שעיקריהם מוצגים בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. אין זה מתקבל על הדעת ששופט יחייב או יזכה נאשם על יסוד היתרשמותו וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי שופט אחר במשפט אחר. הרי אין לדעת מה נאמר במשפט האחר ומהן נקודות המפתח אשר היתה להם חשיבות לצורך הסקת המסקנות במשפט האחר (ראה גם דברי חברי הנכבד השופט ש. לוין בע"פ 479/81, יצחק כהן נ. מדינת ישראל - לא פורסם)." בשולי הדברים אעיר כי לתובע טענות שונות בדבר היתנהלותו של הנתבע, ובכלל זה, טענות בדבר זיוף החשבונית באופן שהוסף בה בשלב מאוחר יותר "בעורמה ובכחש" נושא מצבן של המכולות – "כמו שזה" (סע' 9 לכתב התביעה).
היתנהלות זאת מהוה שימוש לרעה בהליך המשפטי, בנגוד לתקנה 4 לתקנות, המחייבת נקיטת הוצאות ריאליות, בהתאם לתקנה 151(ג) לתקנות.
...
דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית ואומר כי דינה של התביעה להידחות, בהיותה תביעה שאין לה כל אחיזה במציאות ושכל מטרתה - "הקדמת רפואה למכה". ואבאר דבריי והכרעתי בקצרה, כמצוות מתקין תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות, בתקנה 82(ב)) בהמשך הילוכי.
סוף דבר ותוצאה עולה מן המקובץ כי דינה של התביעה שלפניי להידחות ודינו של תיק ההוצאה לפועל להמשיך כנגד התובע, הוא החייב בתיק ההוצאה לפועל.
אשר על כן אני מורה כדלקמן: התובע יישא בשכר טרחת ב"כ הנתבע בסך של 6,000 ₪, וזאת, בגין ניהול הליך התביעה העיקרית על סך של 42,000 ₪, תביעה שנדחתה על כל עילותיה ויסודותיה, כאשר התובע פעל בעניין שלא בתום לב ותוך הסתרה של פרטים מהותיים (העדר יידוע של המותב כי אין מדובר בעסקה ראשונה בין הצדדים, העדר המצאת ההודעה בדבר מצבן של המכולות, כמו גם העדר המצאה של חשבוניות בגין עסקאות קודמות).
כמו כן אני מורה על שפעול תיק ההוצאה לפועל 519102-10-90 מושא הליך ההתנגדות לביצוע שטר בת"ט 51917-02-21; כאשר יתרת הקרן בתיק זה תועמד על הסך של 1,872 ₪, וזאת, בהתאם לחישוב יתרת סכום החוב של התובע לנתבע בגין שלוש המכולות, כמפורט לעיל.

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2022 בעליון נפסק כדקלמן:

המשיבה בטיעוניה סמכה ידיה על הכרעת הדין המרשיעה, ועל מימצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, ואשר התבססו על תשתית ראייתית רחבה, אשר אין הצדקה להתערב בה. אשר לטענות המערער ביחס לסתירות שנפלו לטעמו בין חוות דעת המומחים, המשיבה טענה כי אין סתירה מהותית בין שני העדים.
ככלל, אנו שבים ומציינים, לא אחת, ביושבנו כערכאת ערעור בתיקים פליליים, כי אין זה מדרכה של ערכאת העירעור להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באורח ישיר מהעדויות שהובאו בפניה ומהשתלבותן במארג הראייתי הכולל, ולה עדיפות ברורה על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת העירעור (ראו מני רבים: ע"פ 7229/20 מירזייב נ' מדינת ישראל פסקה 20 (20.12.2021); ע"פ 6080/20 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 20 (21.7.2021); [ע"פ 8956/20](http://www.nevo.co.il/case/27260053) מרטינס נ' מדינת ישראל פסקה 23 (28.6.2022)).
אשר על כן, ועל אף שהראיות בעניינינו אינן מחייבות תוספת ראייתית, שקריו של המערער בסוגיות מהותיות, בחקירותיו במישטרה ובעדותו בערכאה הדיונית, מתווספים לכלל הראיות העומדות לחובתו, ומהוות ראיות סיוע כנגדו (ראו והשוו: פסקי דיני בע"פ 560/21 בנימינוב נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (28.7.2022); ובע"פ 5705/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (25.8.2021)).
אשר לטענות בדבר אי חקירת חשודים פוטנציאלים, אציין כי בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמערער לא מסר בחקירתו גרסה ממשית ביחס לחשודים אחרים, ולכן דין טענותיו להדחות גם בעיניין זה. בסופו של יום, במקרה דנן, המחדלים הנטענים, כל אחד לחוד וכולם יחד, לא קיפחו את הגנתו של המערער ואף אינם פוגמים ב"יש" הראייתי (ראו פסק דיני ב-[ע"פ 9284/17](http://www.nevo.co.il/case/23506677) חורש נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.3.2020); ראו גם השופט א' שטיין ב-ע"פ 9306/20 ברגות נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (29.4.2021)).
...
לאור האמור לעיל, נקבע כי דין טענת המאשימה שהמעשה נעשה תוך "התעללות גופנית" במנוחה או תוך "אכזריות מיוחדת" – להידחות.
גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות – מעשי המערער משקפים זלזול בוטה בחיי אדם, כפי שפורט לעיל, והניסיון ליחס לו יסוד נפשי מסוג "קלות דעת" ולטעון כי היתה בו תקווה להצליח למנוע את התוצאה הקטלנית של מות אמו, אינה עומדת על רגליה ואינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות.
הואיל ואני סבור כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ומצאתי כי יש לקבל את קביעות בית המשפט המחוזי בעניין שאלת שכרותו של המערער, כפי שפירטתי לעיל, אין בידי לקבל את הנמקתו של בית המשפט המחוזי בגזר דינו, אשר העניק משקל ממשי לכך שהמערער שתה במהלך היום עובר לאירוע וכי היה "קרוב לסייג השכרות החלקית" – כנימוק לקולת העונש שהושת עליו.
בנוסף, אני מקבל את טענת המדינה לפיה העובדה שקרבן העבירה היא אמו של המערער – צריכה לשמש כנסיבה מחמירה לעניין העונש.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו