ביום 9.1.13 זכתה המשיבה במיכרז שנערך ע"י משרד הבינוי והשיכון בשיתוף המנהל האזרחי באיו"ש לשיווק מיגרש (סומן מר-2) הנמצא בשטחה המוניציפאלי של עריית בית"ר עילית, ולפי הוראות התב"ע ניתן לבנות במקום שטחי מסחר בהקף של 6,700 מ"ר, לרבות אולם אירועים לאיכלוס של כ-1,000 אורחים וכן כ-16 דירות מגורים, ובסך הכול כ-10,000 מטרים בנויים.
המבקשת הנה בעלת זכויות חכירה במיגרש (סומן מר-4) הנמצא אף הוא בשטחה המוניציפאלי של העיר בית"ר עילית, לאחר שרכשה את מלוא הזכויות בחברה שהחזיקה את המיגרש ואת הבנוי עליו בשלמות.
טוענת המבקשת, כי המשיבה מבצעת עבודות בנייה להקמת מבנה מגורים משולב עם מסחר, תוך פלישה לחניון המבקשת עם טרקטורים, משאיות, וכלים הנדסיים כבדים.
...
לא שוכנעתי כי החלטת בית משפט קמא נסמכה על בסיס רופף ומוטעה של הדין או של העובדות, וגם אם הייתי מפעיל שיקול דעת בצורה מעט שונה, אין בכך כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתה של הערכאה קמא.
נחה דעתי, כי הערכאה הדיונית בחנה לעומק את טענות הצדדים, נערך דיון מקדמי בפניה בנוכחות הצדדים, במהלכו שטחו הם את טענותיהם, הגישו מסמכים וראיות לתיק בית המשפט, ובסופו של יום לא הוכחה עילה למתן הצו הזמני ולא הוכח כל נזק של המבקשת המצדיק את הוצאת צו המניעה הזמני, לא כל שכן נזק אשר איננו ניתן לשיפוי כספי.
אשר על כן, באיזון המתבקש בין האינטרסים המנוגדים, אינני רואה מקום להיעתר גם לבקשה העיקרית והיא נדחית בזאת.
