מכירת מניות בחברה בשיטת המעטפות

הסעדים המבוקשים מר גבאי עתר בסיכומיו להורות על הפרדות בין הצדדים בדרך של מכירת הזכויות בנכסים היחידים שנותרו בידי החברות - בית הקשתות והנכס בהרצליה, וחלוקת תמורת המכירה בין בעלי המניות.

בעיניין אדלר קבע בית המשפט העליון כי – " לרשותו של בית המשפט עומד מיגוון רחב מאוד של סעדים, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות המאפיינים אותו. בשל המאפיינים הייחודיים של הסעדים, לכל סיטואציה שבה נידרש בית המשפט להפרדת כוחות בין בעלי המניות, ניתן להתאים את הסעד המתאים לה ביותר: בסיטואציה הקלסית שבה יש מקפח ומקופח – דרך המלך הנה רכישת מניות המקופח בידי המקפח לפי שווי חברה המתחשב בקפוח; בסיטואציה שבה יש צורך בהפרדת כוחות בין בעלי המניות ושבה לא קיים קפוח, או שהוא מאוין על ידי היתנהלות המקופח – דרך המלך הנה היתמחרות בין הצדדים בשיטת המעטפות. יובהר, אין באמור לעיל כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להחיל על מקרה מסוים, בהיתחשב במאפייניו הייחודיים, שיטת היתמחרות אחרת." בעניינינו, מאחר שהסעד המבוקש הוא היתמחרות פתוחה ולא התבקש סעד של רכישת מניותיו של מר גבאי בשווי חברה המתחשב בקפוח, ומאחר שהנתבעים לא הביעו היתנגדות עקרונית לסעד של זה, אני סבורה כי יש להעתר לסעד המבוקש.

...

תמצית טענות הנתבעים בסיכומים לטענת הנתבעים 4-1 ו-6 (להלן: "הנתבעים") נטל הבאת הראיות בתיק דנן מוטל על מר גבאי - התובע, הוא לא עמד בנטל זה ולכן דין תביעתו להידחות.

משכך, אני סבורה כי יש להשית את החיוב עבור דמי השכירות הראויים בבית הקשתות על גב' כהן, קדמת עדן ומר אילדרשתי ביחד ולחוד, ואת את החיוב עבור דמי השכירות בנכס בהרצליה על גב' כהן ועל קדמת עדן ביחד ולחוד.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

לאור התוצאה האמורה אני מחייבת את הנתבעים 1-4 בהוצאותיו של מר גבאי ושכר טרחת עורכי דינו בסכום כולל של 60,000 ₪.

אפשרות היתמחרות אחת (כפי שהוצגה בעיניין אדלר) היא בשיטת BMBY (buy me buy you להלן גם "במבי"), שבה הצד המבקש את הפרדת הכוחות נוקב בהצעת מחיר בעבור החברה כולה, והצד השני רשאי להחליט האם לרכוש את מניות הצד הראשון לפי הצעת המחיר או למכור את מניותיו שלו במחיר זה. שיטה נוספת (שהוצגה גם היא בעיניין אדלר) היא באמצעות מיכרז בו שני הצדדים מגישים באופן סימולטאני מעטפה עם הצעת מחיר בעבור החברה כולה (שיטה זו מכונה גם "שיטת המעטפות").

...

טענות הנתבעים הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף, ולחלופין – לדחותה לגופה.

אני סבורה כי יש להעדיף במקרה דנן את השיטה הזו על פני שיטות אחרות כגון סעד של רכישה כפויה.

יודגש כי בביצוע התשלום בקשר עם רכישת המניות (אם הנתבעים יהיו אלה שירכשו את מניותיו של שגב), יהיה מקום לקחת בחשבון את הסכום בסך 50,000 ₪ ששולם על ידי הנתבעים לשגב במועד עריכת מסמך 11.2.2016, על חשבון התמורה העתידית המגיעה לו בגין מניותיו במסגרת הסכם עתידי אם וככל שיתגבש (שכן הסכום הזה שולם על חשבון הסכם שבסופו של דבר לא יצא לפועל).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי שגב יגיש לנתבעים את הצעת הבמבי תוך 30 יום מהיום (ימי הפגרה יבואו במנין הימים).

כך, בסעיף 166.3.10 לכתב התביעה שכנגד עתר סגל כי - "לאחר שיבוצעו הצוים הנ"ל שמטרתם להעמיד את החברה במצב שבו הייתה עומדת אילו הסכמי 2015 [כפי שהם הוגדרו בתביעה שכנגד, ר.ר.] קוימו במלואם - צו המורה על קיום היתמחרות של במבי שבמסגרתו יהיה משה הניצע ויוכל למכור להחליט אם למכור את מניותיו במחיר שיוצע לו או לחלופין לרכוש (הוא או מי מטעמו, או שילוב של השניים) את מניות הצדדים האחרים, ולחלופין, היתמחרות בין בעלי המניות של החברה בשיטת המעטפות, באופן שכל בעל מניות יהיה זכאי להציע לרכוש את מניות בעלי המניות האחרים בעצמו ו/או באמצעות מי מטעמו, באופן שהצד שיציע את המחיר הגבוה ביותר למניה ירכוש את כל מניות הצדדים האחרים" (ההדגשה היא במקור, ר.ר.).

...

דיון לאחר עיון בבקשה ובתגובות, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

כפי שצוין לעיל, לגישת יוניטסק, במסגרת תביעה לבמבי או להתמחרות עשוי להיות לתובע אינטרס לשום את שווי מניותיו בחסר ולאחר מכן למכור אותן במסגרת הליך הבמבי או ההתמחרות במחיר המנותק משווי זה. ואולם, אני סבורה כי גם כאשר מוגשת בקשה לבמבי או להתמחרות, עשויה להיות משמעות להערכת השווי נושא האגרה בהתייחס לעניינים אחרים שהתובע מעלה אותם במסגרת תביעתו - והמקרה דנן מדגים זאת.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי דין הבקשה הנוגעת לאגרה להידחות.

כפי שנפסק בע"א 8712/13 אדלר נ' ליבנת (1.9.2015) (להלן: "אדלר"), בהקשר של מכירת מניות (והדברים יפים גם לעניננו, למרות שמדובר במכירת נכסים של החברה ולא במכירת מניות): "הסעד האפשרי הרביעי הנו סעד ההתמחרות הפתוחה. במסגרת סעד זה, יוכלו בעלי מניות להציע את מניותיהם לכל המרבה במחיר – אף אם אין הניצע בעל מניות בחברה – כשמי שיציע את ההצעה הגבוהה ביותר ירכוש את המניות המוצעות. לרוב, היתמחרות זו תנוהל על ידי בעל המניות המציע עצמו או על ידי גורם אובייקטיבי, ומעורבותו של בית המשפט תוגבל לפיקוח בלבד. לסעד זה שני מאפיינים חשובים. ראשית, במסגרת סעד זה המניות המוצעות למכירה לא תועברנה בהכרח לאחד מבעלי המניות הקיימים, והרוכש יכול שיהיה, כאמור, מי שאינו בעל מניות בחברה. שנית, משום שהתמחרות מסוג זה תיעשה בדרך כלל בדרך של מכירה פומבית, היא מגדילה את הסיכוי כי המניות המוצעות תמכרנה במחיר מרבי, בשונה מהיתמחרות בין הצדדים בשיטת המעטפות או בשיטת BMBY, המגדילות את הסיכוי כי המניות תמכרנה במחיר הוגן אך לא בהכרח במחיר מרבי." (בפיסקה 89).

...

לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

לפיכך, אני נעתר לבקשתו של המפרק הזמני, על כל חלקיה.

בהמרצת הפתיחה שלפני עותרת המבקשת להורות על הפרדות בין בעלי המניות בצ.ע.ד.י.ם בנגב בע"מ (להלן: "החברה") בשיטת "המעטפות". המשיבות מיתנגדות לבקשה.

מוסיפה המבקשת וטוענת כי "בדרך הזו גם תעוקרנה דרישותיהן הסחטניות וחסרות תום הלב של המשיבות וגם יבוא קץ למבוי הסתום שבו מצויה החברה ויתאפשר המשך פעילותה הסדירה וקידומה". טענות המשיבות החברה אינה מעין שותפות ובהיעדר קפוח לא ניתן לכפות על בעלי המניות למכור את מניותיהן או להפרד.

...

אלא שלמרות כל אלה, התחשבות במכלול הנסיבות ומאפייני המיזם המשותף של מתחם הקניות, מובילה למסקנה שלצורך ענייננו, נכון לסווג את החברה כמעין שותפות ממכלול הטעמים שלהלן: בניגוד לטענת המשיבות לפיה לא ניתן להגדיר את היחסים בין המבקשת לבין המשיבות כמעין שותפות מאחר ומדובר בחברות שאחת מהן היא חברה ציבורית (סעיפים 28.1 ו – 28.4 לסיכומים), ענייננו במאפיינים של החברה עצמה ואופן ניהול מתחם הקניות ולא המבקשת או התאגידים באמצעותם מוחזקות מניות המבקשת.

ברע"א 1017/97 יצחק רידלביץ ואח' נ' יצחק מודעי ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "עניין רידלביץ"), דן בית המשפט העליון בפירוק שיתוף במקרקעין ובתוך כך התייחס גם לפירוק שותפויות בכלל, וכך קבע (שם, פסקה 10 לפסק הדין של כבוד השופט מ. חשין): "יהא אשר יהא יחסו של הדין אל שיתוף במקרקעין כל עוד הוא קיים (ראו דגן, במאמרו הנ"ל), מבקש החוק להקל ככל הניתן על פירוקה של שותפות אם שותף לשותפות מבקש על כך: לטובת השותפים ולטובת פיתוח המשק בכללו... כך הוא דין בשותפות שפקודת השותפויות חלה עליה (ראו סעיף 41 (א) (3) ו – 41 (ב) לפקודת השותפויות) וכך הוא דין בשותפות במקרקעין. בהעדר הסכם מראש על שותפות לתקופה קצובה (כהוראת סעיף 37 (ב) לחוק), שותפות במקרקעין כמוה כשותפות מיום ליום (de die in diem), ולפירוק שותפות כל הנדרש משותף הוא כי יודיע על רצונו בהתרת החבילה. המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהיעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות". כך נקבע בעניין אדלר (שם, פסקה 79): "סיכומם של דברים עד לנקודה זו, מעלה קיומן של שתי מסקנות: ראשית, אובדן אמון בחברה המאופיינת כמעין-שותפות עשוי להצדיק מתן סעד של הפרדת כוחות מכוח סעיף 191 לחוק החברות אף במקרים בהם לא נתבקש סעד זה ואף במקרים בהם הגיע בית המשפט למסקנה כי מי שפנו בבקשה לסעד להסרת קיפוח לא קופחו; שנית, חברות האחזקות דנן אכן מהוות מעין-שותפות. בנוסף לשתי מסקנות אלה, נדמה כי אין עוררין על עומקו של משבר האמון בין הצדדים – משבר שנמשך מספר שנים ולא מן הנמנע כי אף החריף בעקבות ההליכים המשפטיים המתמשכים. לטעמי, די בשלוש מסקנות אלה כדי להוביל לתוצאה לפיה בנסיבות העניין אכן יש מקום להענקת סעד שתכליתו הפרדת כוחות בעקבות אובדן האמון בין הצדדים". לא נעלמה מעיני טענת המשיבות לפיה קבלת התביעה ומתן סעד של הפרדת כוחות מכוח ההלכה שנקבעה בעניין אדלר "עלולה ליצור תמריץ שלילי לבעלי מניות "מתוחכמים" לעשות שימוש טקטי בהלכה זו כדי להשתלט על חברה בגלל שווי נכסיה".

בסעיף 10 למכתב מיום 1.3.2020 (נספח 11 לבקשה) כותב מר דמרי: "בעניין "הבקשה לסיום/פירוק השותפות", אבקש להבהיר כי הנושא הנ"ל היה אמור להיות הראשי והמרכזי בישיבה דנן, שאר העניינים אשר הועלו היוו באופן מעושה בסיס להצדקת הבקשה הנ"ל, למען הסדר הטוב חשוב לי לחדד, כי קבוצת "צים" הביעה רצון לרכוש את חלקנו במתחם, אנו השבנו כי אין בכוונתנו למכור את חלקנו בזמן הקרוב, אך לא נתנגד באם זהו רצונכם האמיתי, אך נמכור במחיר בו נקטנו ואשר לאחר בדיקות רבות ומעמיקות נראה לנו כהוגן וראוי בסיטואציה הקיימת".

סוף דבר בהתחשב בכל האמור עד כאן, ובצורך לקיים הליך הפרדות הוגן ופשוט ככל האפשר תוך התחשבות בשיעור האחזקות של כל אחת מהמשתתפות נראה כי נכון להורות על היפרדות הצדדים באופן שלהלן: אני ממנה את עורכי הדין באי כוח הצדדים (אחד מטעם כל בעלת דין) לשמש כמנהלי ההתמחרות (להלן: "המנהלים") ומסמיך אותם לקבוע ביחד את מקום ההתמחרות.